ברוקלין, נ.י.
כתב אדה"ז בשו"ע ה' שאלה ושכירות וחסימה סעיף כו וז"ל: החולב והמגבן אינו אוכל שנאמר בדישו מה דיש שהוא גידולי קרקע אף כל גידולי קרקע* וכל האוכל מה שאין לו לאכול, או בשעה שאין לו לאכול כגון שלא בשעת מלאכה הרי זה עובר משום לא תגזול או לא תגנוב, ואם הוליך בידו לביתו ממה שיש לו לאכול, או שנתן לאכול עובר משום ואל כליך לא תתן.
וצ"ב, דמדברי אדה"ז משמע דהלאו דלא תגזול עובר רק אם אוכל מה שאין לו לאכול (דהיינו דבר שאינו מגידולי קרקע) או בשעה שאסור לאכול כגון שלא בשעת מלאכה, אבל אם הוליך לביתו או שנתן לחבירו לאכול עובר רק משום ואל כליך לא תתן, ולא משום לא תגזול, מדלא כ' דעובר "נמי" משום ואל כליך לא תתן, וכ' רק דעובר משום אל כליך לא תתן, מוכח דבנותן לתוך כליו אינו עובר אלא תגזול.
וצ"ב אמאי אינו עובר בלאו דגזל, דכמו דאמרינן דאם אוכל שלא בשעת מלאכה דעובר אלא תגזול, כיון דההיתר של אכילת פועל הוא רק בשעת מלאכה, כמו"כ נאמר דאם נותן לתוך כליו עובר בלא תגזול, כיון דההיתר לאכול הוא רק בשעת מלאכה ולא להוליך לביתו וכו'.
והנראה בזה, דבאמת כבר הקשה כן בספר החינוך מ' תקעז דאמאי צריך להלאו דואל כליך לא תתן, ותיפוק ליה משום גזל. ומתרץ לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלקחו מגידולי קרקע וכו', שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כ"כ כמו שמקפידים במה שיש להם בבית. ע"כ היה מחסדיו ב"ה להרבות אזהרות במה שהכשלון מצוי וכו' עיי"ש.
ונראה דלאדה"ז לא קשה קושיית החינוך, די"ל דאיה"נ אם נותן לכליו יותר מכדי שביעה בזה שפיר עובר אלא תגזול, אבל הלאו דואל כליך לא תתן עובר אם אינו נוטל יותר מכשיעור שביעה, רק שאותו השיעור רוצה ליתן לתוך כליו, או להביא לביתו, דהו"א דבזה ליכא איסור כיון שאינו מוסיף כלום על השיעור, ונמצא דליכא איסור גזל וע"ז חידשה התורה דישנו איסור חדש דואל כליך לא תתן.
ומדוייק כן בלשון אדה"ז שכ' ואם הוליך בידו לביתו "ממה שיש לו לאכול" או שנתן לאכול, עובר משום אל כליך לא תתן, הרי מבואר דהלאו דאל כליך לא תתן הוא אם נותן לכליו "ממה שיש לו לאכול", דהיינו כשיעור שביעה, דבזה יש לפועל זכות אכילה ובזה חל הלאו דאל כליך לא תתן, כיון דבזה ליכא איסור גזילה.
ומובן לפ"ז אמאי לא כ' אדה"ז דעובר אלאו דגזל אם נותן לתוך כליו, כיון שעובר בל"ת אם אוכל שלא בשעת מלאכה או מדבר שאינו גידולי קרקע, דהתם כיון שאוכל בדבר שאין לו זכות אכילה, או בזמן שאין לו היתר אכילה, שפיר עובר אלא תגזול, משא"כ אם הוליך הפירות לביתו, כיון שבעצם יש לו זכות אכילה אינו עובר אלא תגזול.
אח"ז מצאתי בס' "בית אהרון" עמ"ס ב"מ (פז, ב) דבגמ' שם מבואר דלמ"ד גזל עכו"ם אסור איצטריך קרא למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר, אמאי איצטריך קרא למישרי פועל, הא כיון דגזילו מותר כש"כ שמותר לפועל לאכול, עיי"ש. ופי' רש"י דפלוגתא היא בפ' גוזל ומאכיל. ובתוס' הקשו ע"ז דהתם בב"ק פליגי רק בהפקעת הלואה אבל גזילה ממש כו"ע מודי דאסור? וכ' בספר הנ"ל ליישב דעת רש"י, דרש"י סבר דאם נימא דהאיסור דאל כליך לא תתן איירי שנותן לתוך כליו אחר שכבר אכל כדי שבעו, א"כ אמאי איצטריך ואל כליך לא תתן ותיפו"ל משום גזל, וע"כ דהאיסור דאל כליך לא תתן הוא באופן שאינו רוצה ליטול יוצר מהשיעור.
ורק דלפ"ז יוקשה על הגמ' דלמ"ד גזל עכו"ם אסור צריך קרא להתיר, ולכאורה אמאי צריך פסוק ע"ז יהא רק גזל ממש אסור, אבל הפקעת הלואתו מותר, ובנותן לכליו, לא הוי גזל ממש ודומה להפקעת הלואתו, ואמאי איצטריך קרא למישרי, ולכן הוכרח רש"י לפרש דהך פלוגתא הוא בהגוזל ומאכיל ושם פליגי גם בנוגע להפקעת הלואתו ומאן דאסר אסר גם בהפקעת הלואתו, ולכן צריך קרא להתיר וא"ש דברי רש"י.
והנה במנח"ח דייק מהרמב"ם דדברים הנלמדים מן הפסוק, כגון ואכלת ולא מוצץ או שבעך ולא אכילה גסה, על דברים אלו כיון דהותר בפירוש הלאו דגזל ואלו האיסורים בא מכלל עשה עובר רק אלאו הבא מכלל עשה, ולא אהדריה לאיסורא קמא דגזל.
ובדעת אדה"ז ילע"ק, דבסכ"ו כ' דכל האוכל מה שאין לו לאכול או בשעה שאין לו לאכול וכו' עובר בלא תגזול, ובפשטות קאי גם אמש"כ בסכ"ד שלא יאכל ענבים עם דבר אחר ולכן לא יטבלם במלח, ואסור למוץ הענבים ואסור לאכול אכילה גסה.
וכ"ז נכלל במש"כ בסכ"ו "כל האוכל מה שאין לו לאכול" דעובר בלאו, ומשמע מזה דלא כהמנ"ח אך י"ל דדברי אדה"ז בהל' כו מוסבים רק אמש"כ בהלכה זו "החולב והמגבן" דזה נלמד מדיש וכו' משא"כ הא דאסור למצוץ ולספות במלח וכו' דנלמד רק מואכלת ואינו משמעות הקרא בזה י"ל דאינו עובר בלאו וכמש"כ המנ"ח. ויל"ע בזה.
*) בהמ"מ שבשוה"ג ציין באות צג לרמב"ם, ולכאורה ציון זה אינו מובן, דממ"נ, אם הציון קאי אתחילת ההלכה דחולב ומגבן אינו אוכל, ע"ז א"צ להרמב"ם, דבגמ' (דף פט, א) מפורש כן. ובפרט שהרמב"ם אינו מביא כלל הלימוד של דיש שמביא אדה"ז. וא"נ שהדיון קאי אסיפא דאם אוכל שלא בשעת מלאכה וכו' דעובר משוום לא תגזול, הנה דבר זה אינו מפורש ברמב"ם. ואדרבה, ברמב"ם משמע בפי"ב מהל' שכירות ה"ג דבאוכל שלא בשעת גמר מלאכה אינו עובר בלא תגזול, רק בלאו אחר עיי"ש וכבר העיר בזה המנח"ח במ' תקעז, עיי"ש, והמקור לזה דעובר בל"ת בסמ"ע כמצויין באות צד.
תושב השכונה
בשו"ע יו"ד סקפ"ט סי"ג כתב הרמ"א וז"ל: כיצד ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לא' אייר מפני ר"ח ניסן, ראתה בא' באייר או לא ראתה בו חוששת לט' באייר שהוא יום כ' מראיית יום כ' שראתה. עכ"ל.
והב"ח והש"ך חולקים, וס"ל דאם ראתה בר"ח אייר שוב אינה חוששת לט' בו. ובדרכי תשובה ס"ק ס' כתב: ועיי' בש"ע התניא סקמ"ד שפסק כהרמ"א.
אבל באמת לא ס"ל לאדה"ז כהרמ"א לגמרי, דלהרמ"א צריכה היא לחוש לט' בו (אעפ"י שהיתה ראי' בינתיים), ולאדה"ז אינה צריכה לחוש לט' בו אלא ליום כ' מראיית א' באייר. עיי"ש.
תושב השכונה
ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ב הי"א איתא: "אימתי תורמין הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר", עכ"ל. ובלחם משנה כתב: "בספ"ק דיומא (דף כ') אמרו במשנה בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו. ואיפליגו בגמ' רב ור' שילא, דרב אמר קריאת הגבר היינו הכורז שמכריז עמדו כהנים לעבודתכם, ר' שילא אמר דהוי קריאת תרנגולא. ורבינו ז"ל לא ביאר כלל מזה אלא סתם משיעלה עמוד השחר, ולא ידעתי למה, ואולי דמשמע לי' דאידי ואידי חד שיעורא הוא". עכ"ל.
ולכאורה צ"ע לומר דס"ל להרמב"ם דקריאת הגבר ועלות השחר חד שיעורא הוא, דהא בפ"ו ה"א כתב: "סמוך לעלות השחר יבוא הממונה שעל הפייסות וכו' וכל הכהנים ששם כבר טבלו קודם שיבוא הממונה ולבשו בגדי כהונה וכו'". וזה הי' אחר שהכורז הכריז "עמדו כהנים לעבודתכם", (דאל"כ מה צורך לו, אם כבר עמדו מוכנים ומזומנים לעבודה). ועיין בהל' כלי המקדש פ"ז ה"ב.
אם לא דנימא דס"ל לרבינו דקריאת הגבר הוא כר' שילא – קריאת תרנגולא, וצ"ע.
תושב השכונה
בסדור דרך החיים סי' יז ס"א כתב: "אסור להניח תפילין בלילה אפי' אחר שהתפלל בעצמו תפילת ערבית ואפי' הוא עדיין יום, אבל כשלא התפלל הוא אף כשהציבור התפלל כבר מותר".
ובנתיב החיים סק"א כתב ע"ז: "ואדמו"ר סימן ל ס"ה כתב ויש מי שחולק ע"ז וטוב לחוש לסברא האחרונה.
והנה מדמציין הסעיף קטן שלו ("א") בדברי הדה"ח בין תיבת כבר לתיבת מותר, משמע דס"ל דהיש מי שחולק ס"ל דאם הציבור התפלל (אעפ"י שהוא לא התפלל) אסור להניח תפילין. וזה אינו בדקדוק, דהיש מי שחולק הוא הש"ך ביו"ד סי' קצו סק"ד (וראה בפסקי דינים של אדמו"ר הצ"צ על אתר), והוא סובר דאפי' אם הוא בעצמו וגם הציבור התפללו – מותר להניחן. ומשום זה כתב אדה"ז לחוש לסברא זו היינו להחמיר במצות עשה דאורייתא ולהניח תפילין.
Download PDF