ראיתי את מה שכבודו כתב בענין "כהדין קמצא - מי הוא?

ואכתוב לקמן מה שנראה לי בזה בס"ד.

א. על הכתוב (ויקרא י"א כ"ט) "וזה לכם הטמא בשרץ..והצב למיניהו" מתרגם רב סעדיה גאון (וכן מובא בפרש"י) "דומה לצפרדע", וברור א"כ שאין זהו הצב המוכר לנו שאנו היום קוראים לו צב ומובן שאף בתרגומים אין מופיע לגביו השם "קמצא".

ב. עיינתי בפירוש העץ יוסף בבראשית רבה כא, ה', ולא מצאתי שמסיק שהוא חגב. ואמנם הרבינו בחיי מופיע לגביו שהוא הקמצא (המופיע במדרש) אך יראה לקמן ההסבר בכ"ז.

ג. כדי להבין כל הסתירות הקיימים לכאורה בכ"ז, יש לומר בפשטות, דהנה המדרש (ועד"ז התניא, ובכל היכן שמוזכר ענין זה דכהדין קמצא דלבושי מיני' ובי') אין כוונתו לפרש לנו שם מסויים של איזה בעל חי ששמו הפרטי קמצא, כי אם כוונתו(ם) לכל אותם בעלי חיים קטנים שלבושם החיצוני גדל עימם תמיד (לבושם של בעלי חיים אלו אינם כמו שאר בע"ח שעור רב סביב לגופם כ"א יותר חיצוני וקשיח, ונראה מצד אחד כלבוש בלבד ומצד ב' הרי הוא חלק מהם וגדל עימהם) וזה יכול להיות "צב" המוכר לנו היום בשם זה, וכמו כן יכול להיות חגב או נמלה (שאף הם המעטה החיצוני שלהם "קשיח" מעט) ועוד.

וא"כ הפירוש בדברי המדרש הנ"ל (ועד"ז בשאר מקומות) הוא כך: "כהדין קמצא - היינו כמו אותה חיה קטנה כל שהיא (קמצא מלשון קמיצה וקומץ, המורה על קטנות וקימוץ "קמצוץ") - דלבושי' מיני' ובי' - שלבושה גדל עימה תמיד (וזה כאמור יכול להיות צב, חגב, נמלה ועוד).

ד. ועפ"י הנחה הנ"ל יובן:

א) כיצד מתרגם אונקלוס בויקרא (שמיני יא, כב) על הכתוב "את אלה..ואת החגב למיניהו", "וית חגבא לזנוהי" וכמו"כ עד"ז בתיב"ע מתרגם את החגב "נדונא", ואילו בפרשת שלח (י"ג, ל"ד) מתרגמים שניהם את הכתוב "ונהי בעינינו כחגבים" ש(חגבים) הוא מלשון כקמצין או כקמצא עיי"ש.

והטעם הוא שבפרשת שמיני כוונת התורה אכן ללמדינו אודות החגב המסויים - דוקא לעומת אחרים - שהוא מותר באכילה, וע"כ מתרגמים אותו בשמו המדוייק, ואילו בפר' שלח כוונת המרגלים הייתה להדגיש את קטנותם -קמצין- לעומת בני הענק שמצאו שם ולא כ"כ להתמקד בשמו המסויים של הבע"ח [יתכן שבחרו להשוות עצמם לבע"ח בעל לבוש הגדל עימו, כדי לבאר עי"ז, כיצד בני הענק לא חששו ולא התייחסו לאותם אנשים המוזרים הקטנים הללו? וע"ז ביארו להם המרגלים שהחשיבו אותם לבע"ח, ואף שהם הרי היו עם לבושים שאין דרך בעלי חיים ללכת כן - בכ"ז החשיבו אותם כבע"ח - שכן ישנם בע"ח קטנים עם לבוש הגדל עימהם כמו חגב או נמלה. וכמו שכתב שם רש"י שהמרגלים שמעו את בני הענק "אומרים זה לזה נמלים - חגבים - יש בכרמים כאנשים"].

ב) כמו כן יובן, כיצד רבינו בחיי (בראשית עה"ת ג' כ"ה) מפרש "קמצין" על חגב ואילו רש"י (סוטה ל"ה, א ועוד) מפרש "נמלה" והיינו כנ"ל שאין סתירה בדבר, וראה ברש"י דמס' יבמות קכא, ב הנז' ע"י הב', שכתב בפירוש בד"ה קמצא בעלמא! חגב או נמלה" (-הדגש אינו במקור), והיינו כאמור שאינו ממוקד.

ה. עפ"י כהנ"ל לכאורה אין מקום לשנות בשיעורים בסה"ת וכיוצב"ז כ"א (יש מקום אולי) להוסיף מילה אחת והיינו "כמו צב השיריון" או "כמו שבלול/חלזון".