במכתב הכללי מפסח שני ה'תש"מ (לקוטי שיחות כרך יז עמ' 508) נאמר: "כידוע האט דער רשב"י געמוזט אויסבאהאלטן זיך אין א מערה..צוליב זיין שטארקייט אין אופצוהאלטן אידישקייט אין דער צייט פון די רוימישע גזירות".

ובשולי המכתב ציין כ"ק אדמו"ר ע"ז: "שבת לג, ב. ושם. וראה תקוני זהר בתחילתו".

ולכאורה, המסופר במסכת שבת שם (בתקוני הזוהר אין פירוט בעניין זה) הוא שרשב"י דיבר בגנות הרומאים, שכל מה שעשו בפיתוח הארץ "לא עשו אלא לצורך עצמן", ולכן גזרו "שמעון שגינה - ייהרג", ולא על תקיפותו בהחזקת היהדות אז.

בלוח 'היום יום' כ' אייר: "ניטא ביי וועמען איבערנעמען זיך..". תיבה זו אינה נפוצה, ולמשל במילון יידי-עברי של מ. צאנין אינה מופיעה כלל.

בתרגום הישן ללה"ק הנדפס באה"ק בסו"ס חת"ת, תרגמו: "אין אצל מי 'להתפנק'".

בתרגום החדש, בקונטרס 'דבר מלכות' השתא, כתבו: "אין כלפי מי להתנער מאחריות".

מומחים לאידיש אומרים, שפירוש התיבה "להתרשם (לקחת ברצינות = נעמען) יותר מדאי" (=איבער). כלומר, אין ממי להתרשם (אל תתרשם יותר מדאי).

ב'היום יום בהוספת הערות וציונים' ח"ב, צויין המקור ל"מכתב י"ב אד"ר תרח"ץ (אג"ק מהוריי"ץ ח"ד סי' תקצז)" - וצ"ל אגרת תתקצ"ז (ס"ע רנד) - ושם:

ידידי... הרב[1] שליט"א

שלום וברכה!

היום בוקר נתקבל מכתבו המהיר, וראוי הוא לתוכחה מרובה על נפילת רוחו, שבזה רק מקלקלים.

אין הזמן מספיק להאריך, רק בקוצר אמרים.

ניטא בא וועמען איבערנעמען זיך. מען בעדארף הארעווען, מיט סבלנות און קירוב הדעת קען מען בעזה"י אלעס דורך זעצען, מיט ביטול הזולת והגבהת עצמו ווערט מען חלילה אלץ אן...[2]

ימעט באנחות וירבה בעבודה, וידע כי אם אין אני לי מי לי, אל ישען על עבודת זולתו, ואל יקוה כי אחרים יעשו. חזק ואמץ, בטח בה' כי הוא יברך את פועל ידיו, והשי"ת יצליחו בגשם וברוח...

הדו"ש ומברכו.

על פי כל האמור ניתן להניח, כי מקבל המכתב נפגע מתגובה של מישהו בקשר לאיזה עניין (וחילוקי דיעות) בעבודתו בקודש, ועקב כך נפל ברוחו ורצה להתנער מהעבודה, והודיע זאת במכתב מהיר לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

אבל אדמו"ר מהוריי"צ לא הסכים לכל המהלך האמור, אלא דרש ממנו:

א) שלא יפול ברוחו וייאנח, כי בזה מקלקלים את העבודה.

ב) הסביר לו הטעם - שאין הזולת כדאי להתפעל ולהתרשם ממנו, ואף בנוגע לפועל - אין לקוות שהזולת יעשה במקומו, ואפילו אין לו להישען ולבנות על מה שהזולת כבר עשה.

ג) מאידך, חייב אותו בעבודה ויגיעה בסבלנות וקירוב הדעת, גם עם אותו "זולת", שאז אפשר "לסדר הכל", אבל לא בדרך של "ביטול הזולת והגבהת עצמו" [שאולי בגללה הרגיש קודם "נפגע" מהזולת] שבה "מפסידים הכל".

אשמח לדעת אם יש למישהו תרגום וביאור מדוייק יותר על זה.

ראיתי את מה שכבודו כתב בענין "כהדין קמצא - מי הוא?

ואכתוב לקמן מה שנראה לי בזה בס"ד.

א. על הכתוב (ויקרא י"א כ"ט) "וזה לכם הטמא בשרץ..והצב למיניהו" מתרגם רב סעדיה גאון (וכן מובא בפרש"י) "דומה לצפרדע", וברור א"כ שאין זהו הצב המוכר לנו שאנו היום קוראים לו צב ומובן שאף בתרגומים אין מופיע לגביו השם "קמצא".

ב. עיינתי בפירוש העץ יוסף בבראשית רבה כא, ה', ולא מצאתי שמסיק שהוא חגב. ואמנם הרבינו בחיי מופיע לגביו שהוא הקמצא (המופיע במדרש) אך יראה לקמן ההסבר בכ"ז.

ג. כדי להבין כל הסתירות הקיימים לכאורה בכ"ז, יש לומר בפשטות, דהנה המדרש (ועד"ז התניא, ובכל היכן שמוזכר ענין זה דכהדין קמצא דלבושי מיני' ובי') אין כוונתו לפרש לנו שם מסויים של איזה בעל חי ששמו הפרטי קמצא, כי אם כוונתו(ם) לכל אותם בעלי חיים קטנים שלבושם החיצוני גדל עימם תמיד (לבושם של בעלי חיים אלו אינם כמו שאר בע"ח שעור רב סביב לגופם כ"א יותר חיצוני וקשיח, ונראה מצד אחד כלבוש בלבד ומצד ב' הרי הוא חלק מהם וגדל עימהם) וזה יכול להיות "צב" המוכר לנו היום בשם זה, וכמו כן יכול להיות חגב או נמלה (שאף הם המעטה החיצוני שלהם "קשיח" מעט) ועוד.

וא"כ הפירוש בדברי המדרש הנ"ל (ועד"ז בשאר מקומות) הוא כך: "כהדין קמצא - היינו כמו אותה חיה קטנה כל שהיא (קמצא מלשון קמיצה וקומץ, המורה על קטנות וקימוץ "קמצוץ") - דלבושי' מיני' ובי' - שלבושה גדל עימה תמיד (וזה כאמור יכול להיות צב, חגב, נמלה ועוד).

ד. ועפ"י הנחה הנ"ל יובן:

א) כיצד מתרגם אונקלוס בויקרא (שמיני יא, כב) על הכתוב "את אלה..ואת החגב למיניהו", "וית חגבא לזנוהי" וכמו"כ עד"ז בתיב"ע מתרגם את החגב "נדונא", ואילו בפרשת שלח (י"ג, ל"ד) מתרגמים שניהם את הכתוב "ונהי בעינינו כחגבים" ש(חגבים) הוא מלשון כקמצין או כקמצא עיי"ש.

והטעם הוא שבפרשת שמיני כוונת התורה אכן ללמדינו אודות החגב המסויים - דוקא לעומת אחרים - שהוא מותר באכילה, וע"כ מתרגמים אותו בשמו המדוייק, ואילו בפר' שלח כוונת המרגלים הייתה להדגיש את קטנותם -קמצין- לעומת בני הענק שמצאו שם ולא כ"כ להתמקד בשמו המסויים של הבע"ח [יתכן שבחרו להשוות עצמם לבע"ח בעל לבוש הגדל עימו, כדי לבאר עי"ז, כיצד בני הענק לא חששו ולא התייחסו לאותם אנשים המוזרים הקטנים הללו? וע"ז ביארו להם המרגלים שהחשיבו אותם לבע"ח, ואף שהם הרי היו עם לבושים שאין דרך בעלי חיים ללכת כן - בכ"ז החשיבו אותם כבע"ח - שכן ישנם בע"ח קטנים עם לבוש הגדל עימהם כמו חגב או נמלה. וכמו שכתב שם רש"י שהמרגלים שמעו את בני הענק "אומרים זה לזה נמלים - חגבים - יש בכרמים כאנשים"].

ב) כמו כן יובן, כיצד רבינו בחיי (בראשית עה"ת ג' כ"ה) מפרש "קמצין" על חגב ואילו רש"י (סוטה ל"ה, א ועוד) מפרש "נמלה" והיינו כנ"ל שאין סתירה בדבר, וראה ברש"י דמס' יבמות קכא, ב הנז' ע"י הב', שכתב בפירוש בד"ה קמצא בעלמא! חגב או נמלה" (-הדגש אינו במקור), והיינו כאמור שאינו ממוקד.

ה. עפ"י כהנ"ל לכאורה אין מקום לשנות בשיעורים בסה"ת וכיוצב"ז כ"א (יש מקום אולי) להוסיף מילה אחת והיינו "כמו צב השיריון" או "כמו שבלול/חלזון".

תנן באבות פ"ג מ"ה: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".

ויש לדייק במשנה זו:

א) הא נקט לשון "כל המקבל עול תורה", ולא כל מי שמקיים את התורה כו', כדלהלן בפ"ד מ"ט: כל המקיים את התורה מעוני כו'.

ב) בסיפא נקט לשון "וכל הפורק", שזה מורה על מי שכבר קיים התורה ואח"כ הוא פרק עול התורה, ומדוע לא נקט לשון רגיל (בניגוד אל "כל המקבל") כגון "וכל שאינו מקבל עליו עול תורה".

ג) במ"ש שמעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, הלא לפועל אנו רואים אנו אשר גם מקיימי התורה ומצוות, הם נמצאים בשעבוד מלכיות ושעבוד עול דרך ארץ.

[העיר לי ח"א מיומא (ט, ב): אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים א"ל ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה כו'. ע"כ. הלא מגמרא זו מוכח אשר גם בעוסקים בתורה יש שעבוד מלכיות. וזהו לכאורה בסתירה למאמר המשנה אשר "מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"].

ואולי יש לבאר המשנה:

שכאן אין מדובר, על מי שמקיים התורה ומצוות, או מי שאינו מקיים תומ"צ, אלא מדובר במדריגה נעלית יותר בקיום התומ"צ,

והוא כי גם בלומדי ומקיימי תורה ומצוות, יכול להיות עבודתם בב' אופנים:

א) המקיים את התורה מתוך אהבה בלבד, בדרך פקודי ה' ישרים משמחי לב, או עבודה מתוך שמחה וכיוצא בזה.

ב) דרגא נעלית יותר היא לימור התורה ועשיית המצוות, גם בדרך הכנעה וקבלת עול.

וכמ"ש בתניא פמ"א: "משא"כ אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו אינה נקראת בשם עבודת העבד והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' ואותו תעבודו וגו' וכמ"ש בזהר [פ' בהר] כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו' הכי נמי אצטריך לב"נ לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו'".

ולפי זה יובן הפירוש במשנה כאן: כל המקבל עליו עול תורה כו', שאינו מדבר במי שלומד התורה ומקיים המצוות בדרך הרגיל מתוך אהבה ועונג, אלא בדרגא נעלית בלומדי התורה גופא, שהוא גם מקבל עליו עול התורה, ורק מי שהגיע לדרגא זו "מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".

וכן בסיפא: "כל הפורק ממנו עול תורה", אין מדובר במי שאינו מקיים כלל התומ"צ, אלא גם מי שהוא מקיים הכל אבל הוא פורק ממנו את דרגת היראה והעול מלכות שמים, ועל זה נאמר שנותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

ולפי זה מתורצים כל השאלות שהבאנו:

א) מה שנקט במשנה כאן לשון "המקבל עול תורה", ולא סתם המקיים תורה, כי מדובר בלימוד תורה מתוך קבלת עול.

ב) עד"ז מובן הלשון בסוף המשנה "כל הפורק", כי אין מדובר במי שאינו מקיים המצוות אלא במי שלומד ומקיים רק שאינו בקבלת עול. (ופריקת עול, הוא היפך "קבלת עול").

ג) וכן מתורץ מה שגם בעוסקים בתורה מצינו שיש עליהם "עול מלכות ועול דרך ארץ", כי במשנה קאי רק ביחידי סגולה העוסקים בתורה לא רק בדרך אהבה אלא גם בדרך יראה וקבלת עול, ועליהם דוקא נאמר שמעבירין מהם עול מלכות ועול דרך ארץ.

בתורת מנחם חל"ט - שי"ל ז"ע - עמ' 416 הערה 38 (בשולי המאמר דש"פ אמור), מובא לשון של הצ"צ: "כי השבירה רק בבחי' שם ב"ן, ורפ"ח גימ' שם, שהוא רק הארה". (ההדגשה אינה במקור).

ויש להעיר, שנפלה כאן טעות הדפוס דמוכח, בזה שהכניסו פסיק בין תיבת "ב"ן" לתיבת "ורפ"ח" - דהפסיק צריך להיות קודם, וצריך להיות כך: "כי השבירה רק בבחי' שם, ב"ן ורפ"ח גימ' שם". ופשוט - שהרי הגימטריא של "שם" היא רק בצירוף "ב"ן" ו"רפ"ח" ביחד, כמבואר בכ"מ בדא"ח (לדוגמא שורש מצות התפילה פי"ד), ורק כך יש משמעות לכל הענין.

ולא באתי אלא להעיר ולתקן.

הנה כמ"פ הזכרתי את שיחת ש"פ משפטים תשמ"ט, ששם לומד כ"ק אדמו"ר שיש קשר בין תוכן הפרשה לבין המספר הסידורי שלה במספר פרשיות התורה. ובעמדנו לקראת פ' נשא, אולי אפשר לבאר בדא"פ את הקשר של פרשת נשא עם מספרה בפרשיות התורה, שהיא הפרשה ה"לה":

הנה חלק חשוב מפ' נשא מדבר על הסוטה והלכותיה (ולהעיר שסיום מס' סוטה - לפי מנהגנו שמסיימים בערב חג השבועות - הרי הוא בסמיכות לפ' נשא בדרך כלל), וסיום הענין הוא (ה, ל) "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת"; ותיבה זו - "לה" - מלמדת לימוד כללי על כל הענין, שהכתיבה והמחיקה כו' צריכה להיות דוקא "לה - לשמה" (סוטה יח, א וברש"י).

ועוד זאת:

הנה "לה" אותיות "הל", שפירושו במשמעות של הבהקת אור ("אור כי יהל", "בהלו נרו"), וכידוע בכ"מ (ראה ישעי' יג, י ובפרש"י. לקוטי תורה שיר-השירים מח, ג). וענין זה של הבהקת אור מודגש בסוטה, כפי שפוסק הרמב"ם (הל' סוטה פ"ג הכ"ב) שאם כשרה היא הרי "פניה מזהירות" - מאירות, וכן ברש"י עה"ת (פרשתנו ה, כח) מדגיש ש"אם היתה יולדת שחורים תלד לבנים", ומבואר בלקו"ש (חכ"ח ע' 37 ואילך, עיי"ש באורך), שהטעם שרש"י מדגיש דוקא פרט זה (אף שאינו מביא פרטים אחרים שבמדרשי חז"ל), הוא כי דוקא בפרט זה מודגש ענין של אור, היפך של שחרות הפנים כו'.

וענין זה של אור מפורש גם בהמשך הסדרה (ו, כה): "יאר ה' פניו אליך", וכן תהיה לנו - באור הגאולה (ראה לקו"ש שם ע' 38), תיכף ומיד ממש.

בקונטרס והחי יתן אל ליבו ('התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 566) מובאים דברי כ"ק אדמו"ר להגר"י פיקארסקי:

"בנוגע לנוסח התפילה - קבע אדמו"ר הזקן נוסח זה מלכתחילה באופן השוה לכל נפש. בנוגע לספר התניא - מדגיש בהקדמתו שכותב "לכללות אנשי שלומינו", משא"כ בנוגע לנוסח התפילה - דבר השוה לכל נפש".

בהשקפה ראשונה דברים נראים בסתירה לדברים שנאמרו במספר הזדמנויות כגון: א. ביחידות (נדפסה בספר שליחות חיי עמ' 165) שבה אמר כ"ק אדמו"ר: ההבדל בין לימוד החסידות לנוסח התפילה הוא: לימוד החסידות חייב אדם גם אם אינו מבין את הכול, אבל נוסח התפילה אין לשנות על ידי הכרח.

ב. ממש"נ בהתוועדות י"ט כסלו תשד"מ ע"ד ההוראה לשלוחי מרוקו שעניינם להשפיע חסידות אבל לא לשנות ממנהגי המקום וכו' וכן בריבוי מקומות.

אבל באמת דוק ותשכח כי שוברו בצידו ביחידות נוספת (בספר הנ"ל עמ' 163): נוסח התפילה של חב"ד מכוון כנגד כל הדברים שבתורת החסידות (למרות שבפועל קבע "בנוגע לנוסח התפילה אינני רוצה לומר לך שאתה מוכרח לשנות, אבל עליך להגביר את לימוד החסידות").

בהערתי הקודמת כתבתי, שיש לאחרונה בהשוק גומי עם אבזם, כמו שיש בשלייקעס, בכדי להאריך, או לקצר, את הגומי בכדי שהגומי לא יסחב.

באתי בזה לברר הדברים שלי באר היטב בכדי שהכל יבינו את זה ולא יצטרכו עוד לשאול עוד ועוד שאלות להבין פשט הדברים.

רציתי להוסיף שאותו משב"ק אמר לי שכ"ק אדמו"ר הראה לו על המפתחות שלו בכדי שהוא יעשה את ג"כ.

ועוד רציתי להוסיף שאותו משב"ק אמר לי שאה"נ כ"ק אדמו"ר אמר לו שהמפתחות יהיו עליו כל הזמן, ואפי' בשב"ק, אשר ע"כ כ"ק אדמו"ר הראה לו על המפתחות שלו איך לחרר את המפתחות שלו. הוא אמר לי שלפי מה שהבין, בהשקפה ראשונה, שמסתמא כוונתו הק' היתה בכדי שלא לסגור עצמו בחוץ, בלי המפתחות, אבל הוא חושב שמסתמא זה כמו שכתבתי בסוף ההערה הנ"ל שלא ליחד חגורה רק בשביל ש"ק.

בגליון הקודם (תתקצח עמ' 90) כתב הרב י.ש.ג. דבלקוטי שיחות (חל"ז עמ' 122) כתוב, שאם עורכים את הכנס (לילדים) לאחר ל"ג בעומר, עושים זאת באופן המותר לכתחילה "(בלי שום ספיקות בדבר)", ע"י קישורו עם סעודת מצווה של סיום וכיו"ב, ע"כ.

והוקשה לו "מה באים להתיר עי"ז , הרי אין איסור על סעודה (גם של רשות) אז, ולא על שירה בפה. האם כדאי להתיר כלי זמר (שהרי ריקודים אין עושים אז)? הרי לאשכנזים אין מתירים כלי זמר גם בסעודות מצווה כמו בבר מצווה?" ע"כ דבריו.

ויש לומר דכוונת כ"ק אדמו"ר למ"ש אדה"ז בשו"ע סי' תצ"ג סעיף א': "אבל מותר לעשות סעודת הרשות כגון שמחת מריעות בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות".

ונראה מלשון אדה"ז שדוקא סעודת הרשות אסור לעשות ריקודין ומחולות ושמחות יתירות משא"כ בסעודת מצווה.

ולזה התכוון כ"ק אדמו"ר, שאם מקשרים הכינוס עם סעודת מצווה מותר לעשות ריקודין ומחולות ושמחות יתירות.