א) בהגדת רבינו תחילת "סדר הגדה", מביא מאוה"ח (במדבר ט, יד) ש"יש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא הי' לא הוא ולא אבותיו במצרים, דומה למאמרם גר אינו קורא שאינו יכול לומר נשבע ה' לאבותינו", וראה שם מסקנת הענין.

והנה, על המלים "דומה למאמרם גר אינו קורא שאינו יכול לומר נשבע ה' לאבותינו", מציין כ"ק אדמו"ר "בכורים פ"א מ"ד, אבל עיין רמב"ם שם", ולא זכיתי להבין כוונתו, בציון זה האחרון:

הרמב"ם שם - בפיה"מ - כותב: "אלא שפסק הלכה מביא הגר עצמו וקורא, וסמכו זה למה שאמר הש"י לאברהם כי אב המון גוים נתתיך. אמרו, לשעבר היית אב לארם עכשיו אתה אב לכל העולם כולו. ומפני זה יכול כל גר לומר אשר נשבעת לאבותינו, לפי שאברהם הי' אב לכל העולם לפי שהוא למדם אמונה". עכ"ל.

ולכאו' אינו מובן, מה מוסיפים דבריו בנוגע לעניננו: אין-הכי-נמי שהגר מביא וקורא משום שגם הוא מיוחס לאברהם אבינו - אבל במצרים לא הי'! וכשם שאברהם אבינו עצמו לא השתעבד במצרים.

וכמובן, אאפ"ל שכ"ק אדמו"ר מציין לרמב"ם רק כדי לשלול קס"ד שלהלכה נפסק שהגר מביא ואינו קורא, דמה שייך הכא?! ועוד: מהו הלשון "אבל" - האם הרמב"ם אינו סובר שכך נאמר במשנה?!

ומחוורתא בפשיטות, שכ"ק מתכוון שלפי הרמב"ם אי"ז כ"כ ברור שהגר לא יתחייב בפסח משום שלא הי' במצרים. וזה צ"ע, כי אדרבה: גם הרמב"ם מסכים לכך שלו-יצוייר והגר לא הי' יכול לומר "לאבותינו" - לא הי' אומר; ורק שס"ל שבפועל שייך הוא לאברהם אבינו, וא"כ בנוגע לשעבוד מצרים, שבזה לא הי', פשוט גם להרמב"ם שאינו חייב בפסח (לפי קס"ד זה דהאוה"ח). ומהו "אבל עיין רמב"ם שם"?

ב) בד"ה עבדים היינו גו' אלקינו גו' ובזרוע נטוי'" כותב כ"ק אדמו"ר: "מיוסד על הכתוב (דברים ו, כא) ובהוספות התיבות אלקינו, ובזרוע נטוי' שאינם בקרא". ולקמן בד"ה "משם" כותב כ"ק אדמו"ר, "בכתוב נאמר ממצרים. וצ"ע טעם השינוי".

ולכאורה יש לתרץ כל שלושת שינויים אלו (הוספת התיבות "אלוקינו", "ובזרוע נטוי'", והשינוי מ"מצרים" ל"משם") בחדא מחתא, ולבאר שהנוסח כאן מיוסד על הכתוב שמביא כ"ק אדמו"ר - "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה" - אבל בצירוף עם עוד כתוב - דברים ה, טו - "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'" וגו'. ומתורץ בפשטות ה"צריך עיון".

[ואין לדחות ולומר, שמסתבר שמחבר ההגדה נסמך דוקא על פסוק ד"עבדים היינו" שבא בתורה כתשובה לבן על שאלתו, משא"כ הפסוק "וזכרת" גו' - שהרי גם הפסוק "וזכרת" וגו' יש לו קשר ישיר לליל הסדר ולענין "והגדת לבנך", כדברי רבינו הזקן (שו"ע סתע"ב ס"ז) "בכל דור ודור חייב האדם להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים .. ועל דבר זה צוה הקב"ה וזכרת כי עבד היית במצרים"... וראה לקו"ש חי"ב שיחה לחג הפסח, באריכות רבה].

אלא שכ"ק אדמו"ר לא פירש כן. וצ"ע.

ג) בשו"ע (סתל"ד סי"ד) כותב אדה"ז, טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום עד שיבער תחילה מן ביתו כל החמץ הידוע לו כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירו".

ועפ"ז צ"ע בהגדה, שכתב שם "ביום י"ד בשעה ה' יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפנו ויבטלנו (= שזה לכאו' כאותה הלכה שבשו"ע, שקודם ישרפנו ואח"כ יבטלנו, אבל בהמשך נראה להיפך =) ובביטול היום יאמר כל חמירא וכו'". (= ורק לאח"ז ממשיך) "ויש לשרוף עשרה פתיתין ובשעת שריפת החמץ יאמר זה, יה"ר וכו'".

ולכאו' הי' צ"ל בהיפך, דהיינו, שיכתוב ע"ד שריפת הפתיתין והיה"ר (שנאמר "בשעת שריפת החמץ"), ורק לאחר מכן נוסח "כל חמירא" של הביטול!

ולפלפולא הי' אפ"ל, שאחרי ששרף חלק מהחמץ (אותו חמץ ששייר לאכילה, וכיו"ב) לפני הביטול, וכבר קיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו - לא איכפת לן שאת שריפת העשרה פתיתין (שזהו לא כ"כ כדי לקיים מצות ביעור חמץ, אלא ע"פ קבלה, כמבואר בהנסמן בד"ה "ויש לשרוף עשרה פתיתין") יעשה לאחר הביטול, בחמץ שאינו שלו. (ויש להוסיף, ששריפת העשרה פתיתין שייכת בעיקר לה"יהי רצון", עיין בהנסמן שם לעיל, ולכן זמנה בעת אמירת ה"יהי רצון").

אבל צ"ע, כי: א) בשו"ע כ' אדה"ז "שלא לבטל החמץ עד שיבער תחילה מן ביתו כל החמץ הידוע לו". - ודלא כנ"ל, שאפשר לשרוף חלק מהחמץ לאחר הביטול. ב) סוכ"ס צ"ב, למה אין אומרים את היה"ר קודם ה"כל חמירא"?!

ד) כ"ק אדמו"ר מדייק כמ"פ בנוסח רבינו הזקן - ראה לקמן ב"מרור" ו"כורך" - שפעם כותב "ויאמר" (סתם), ופעם כותב "ויאמר זה".

וצע"ק שלא מבאר את מ"ש אדה"ז לפני היה"ר דביעור חמץ - "ובשעת שריפת החמץ יאמר זה". וכן את ל' אדה"ז לפני "סדר קרבן פסח": "ויאמר זה".

ובודאי יעירו ויאירו בכ"ז הקוראים שי'.