בפירוש ההגדה לכ"ק אדמו"ר זי"ע בפיסקא ד"ה "המנהג להניח פתיתי חמץ", אחר שכתב שאין חיוב מעיקר הדין, כתב "אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא (שו"ע אדה"ז סו"ס תל"ב). ראה בחק יעקב טעמי מנהג זה. ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי', וגם שלא ישכח חובת ביעור ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח לבדיקה כמ"ש סו"ס תמ"ה".

ויש לבאר בדרך אפשר (וכידוע גודל הדיוק בפי' ההגדה של כ"ק אדמו"ר זי"ע): דהנה לכאו' יש לדייק למה הביא דוקא מאדה"ז סו"ס תל"ב, והרי כ"ה גם בחק יעקב (סו"ס תל"ב ס"ק י"ד) שמביאו רבינו מיד אח"כ.

והביאור פשוט, שהרי בח"י הביא תחלה דברי הראב"ד שמנהג זה הוא "מנהג נשים", וכן הביא דברי הט"ז שמערער על מנהג זה, ואח"כ מביא ב' טעמים לקיים המנהג, ומסיים "ואין לבטל מנהג של ישראל".

אבל הרי אדה"ז הוסיף על דברי הח"י וכתב "ומנהגן של ישראל תורה היא", היינו לא רק שאין לבטל המנהג, אלא יתירה מזו ש"תורה היא", ולכן מעתיק זה רבינו דוקא מאדה"ז, כיון שהוא בהדגשה יתירה שהוא תורה (ולא רק שאין לבטל המנהג)[1].

ובהמשך לזה (ש"תורה היא"), מבאר רבינו מהו ה"תורה" (היינו טעמים ע"פ דין) בהנחת הפתיתין, ומציין לעיין בחק יעקב בטעמי המנהג, והוסיף עוד טעם מדילי', שכ"ז הוא תוס' הסברה בה"תורה היא".

ואולי יש לבאר למה הוסיף עוד טעמים, ולא מסתפק בטעמי הח"י: דהנה טעם הראשון של הח"י (בשם מהרי"ו סי' קצ"ג) הוא "שמניחין שלא ישכח לבטל למחר משא"כ כשיש לו חמץ נזכר בזמן הביעור לבטל".

ולכאו' יל"ע בטעם זה, שהרי כל הביטול ביום בשעת הביעור אינו מדינא דגמרא אלא הוא לפי הנהוג בדורות האחרונים לבער בסוף שעה ה' (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תל"ד סי"ג), וא"כ כיון שאין ביטול זה מעיקר הדין, לא מסתבר (כ"כ) לתקן להניח פתיתין בשביל שלא ישכח ביטול זו שאינו מחוייב בו מעיקר הדין [משא"כ לטעם הראשון שכתב רבינו, הרי רוצים שנוסח הביטול שאומרים בלא"ה (מצד המנהג), יהי' מדוייק בכל הלשונות ופרטים שבו]. וראה בא"ר סי' תל"ב אות ב' שהעיר שמלשון המהרי"ו עצמו משמע שהוא בשביל שלא ישכח ביטול הלילה (שהוא מעיקר הדין) ולא בשביל ביטול היום, ואולי הוא מטעם הנ"ל[2].

אולם הרי אדה"ז כתב בסי' תמ"ה ס"ז "טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה כדי שלא ישכח חובת הביעור לשנה הבאה, וגם כדי[3] שלא ישכח לבטל ביטול השני שנתבאר בסי' תל"ד", הרי שעושים "תקנה" (שריפת הכלי) כדי שלא לשכוח ביטול היום הגם שאינו מחוייב בביטול זה מן הדין, א"כ שוב הרי י"ל שזהו טעם הנחת הפתיתים כמ"ש הח"י.

אלא שאכתי יש להעיר: דהנה ראה דרכי משה סי' תל"ד אות א "ובמהרי"ל כתב שלא ישרוף החמץ מיד בלילה משום דצריך לבטל שנית למחר בשעת השריפה עכ"ל, ול"נ כדברי מהרי"ל ולא מטעמי', אלא משום דלמידים שריפת חמץ מנותר (פסחים כח.) ונותר אינו נשרף אלא ביום כדאיתא פ"ק דפסחים (ג:)".

וברמ"א סי' תמ"ה ס"א "וטוב לשורפו ביום דומיא דנותר שהי' נשרף ביום אך אם ירצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה הרשות בידו", ובמגן אברהם סק"ג כתב "ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל עסי' תל"ד ס"ב".

ואדה"ז שם ס"ז כתב "לפיכך נוהגין שהחמץ שמוצאין אותו בבדיקת ליל י"ד אין שורפין אותו מיד בלילה אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום כדי לדמותו לנותר שמצוה לשורפו ביום כו' אך אם ירצה לשרוף החמץ מיד אחר בדיקה כדי שלא יגררוהו קטנים או חולדה ועכברים הרשות בידו[4]".

הרי שהעתיק אדה"ז דוקא טעם הרמ"א (למה לשורפו ביום דוקא), ולא העתיק דברי המג"א (בשם המהרי"ל) לשרוף דוקא ביום כדי לזכור לבטל, והזכיר טעם זה (לזכור לבטל) רק בנוגע שריפת הכלי אם אין לו חמץ (כנ"ל)[5], ומשמע מזה שלדעת אדה"ז אין טעם שריפת חמץ ביום בשביל לזכור הביטול, וא"כ י"ל עד"ז בנוגע הפתיתים, שאין טעם הנחתם בשביל שריפת הפתיתים ביום כדי לזכור הביטול[6].

והסברא אולי י"ל, שהרי שריפת הפתיתים מחוייב בלא"ה לשרוף, כיון שהוא חמץ, ואין בזה מעשה מיוחד להזכירו לבטל (וא"כ אולי אינו מועיל כ"כ), משא"כ שריפת כלי שהוא דבר שאין צורך בו, א"כ הרי הוא מעשה מיוחד שיזכירו לבטל.

ועכ"פ איך שיהי' ביאור דעת אדה"ז (אפי' את"ל שסברא הנ"ל הוא דוחק), הרי לא מצינו לאדה"ז שריפת חמץ שהוא כדי לזכור הביטול[7], ואולי לכן לא ניחא לי' לרבינו (כ"כ) בטעם הראשון של הח"י (בשם מהרי"ו)[8].

ובטעם השני כתב הח"י "ול"נ טעם המנהג שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב לכך מניחין לו פתיתים שעי"ז שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד וק"ל". ולכאו' גם טעם זה לא ניחא לי' כ"כ לרבינו, משום שלכאו' דחוק שבשביל שהניחו הפתיתים לא יתרשל למצוא שאר חמץ, והלא יודע הבודק שהניחו פתיתים, וכי בשביל שיחפש וימצא הפתיתים שיודע מהם יתן לבו על שאר חמץ שאינו ידוע לו כלל[9]?

ואולי לכן הוסיף רבינו עוד טעמים[10], טעם ראשון כדי שיוכל לומר בביטול היום "דחמיתי'", והיינו ע"פ מה שהעתיק רבינו להלן לבאר דיוק נוסח הביטול השני לאדה"ז (ד"ה דחזיתי') "אפ"ל: חמיתי' בשעת בדיקה. חזיתי' לעולם (ב"ח סתל"ד)", ולכן מניחים פתיתים כדי לראות חמץ בשעת הבדיקה ולא יצטרך לשנות הנוסח אם לא ימצא שום חמץ בבדיקתו.

ועוד הוסיף רבינו טעם שלא ישכח חובת ביעור ושלא יצטרך לשרוף הכלי כו'[11], שדייק שהוא בשביל "חובת ביעור" דוקא ולא בשביל חובת ביטול, שהרי כנ"ל לדעת אדה"ז לא מצינו שריפת חמץ במיוחד בשביל חובת ביטול, ולאידך הרי מדייקים לעשות איזה פעולה של ביעור (עכ"פ שריפת הכלי) כדי שלא לשכוח חובת הביעור לשנה הבאה, ולכן עדיף לשרוף חמץ (למטרה זו) מלשרוף הכלי. ועדיפת שריפת חמץ משריפת כלי, י"ל בפשטות משום שהוא ענין של הפסד כו'[12] (ולכאו' זהו משמעות לשון רבינו ש"לא יצטרך לשרוף הכלי")[13].

אבל לכאו' ע"פ הנ"ל בשיטת אדה"ז הרי אדרבא, יש מעלה בשריפת הכלי דוקא שעי"ז יזכור (גם) לבטל ביטול השני כמ"ש אדה"ז בסי' תמ"ה בטעם השני לשרוף הכלי, משא"כ שריפת פתיתים (- חמץ) לא מצינו למטרה זו (לפי הנ"ל בשיטת אדה"ז), וא"כ לכאו' הרי יש מעלה בשריפת הכלי דוקא.

ואולי י"ל, שהרי בסעיף הנ"ל כתב אדה"ז שיש לשרוף החמץ דוקא ביום, ואם רוצה יכול לשרוף בלילה מיד אחר הבדיקה, "ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו טוב לשרוף הכלי כו'" ומביא ע"ז ב' טעמים לשריפת הכלי (כנ"ל). ומבואר לכאו' מדברי אדה"ז, ששריפת הכלי הוא דוקא אם אין לו חמץ כלל, אבל אם מצא חמץ אפי' אינו שורפו ביום אלא שורפו לפנ"ז (שמותר לו לשורפו לפנ"ז מיד אחר הבדיקה "אם ירצה"), א"צ לשרוף הכלי[14]. והגם שאכתי שייך טעם השני לשרוף הכלי ביום כדי שלא ישכח ביטול השני ביום (שהרי שרף החמץ בלילה (לפנ"ז)), מ"מ כיון שעכ"פ ליתא לטעם הראשון שכתב אדה"ז (שלא ישכח חובת ביעור לשנה הבאה), שהרי קיים מצות הביעור לפנ"ז עכ"פ, לכן אין צריך לשרוף הכלי. וא"כ נראה שלדעת אדה"ז יש לשרוף הכלי רק כשיש צירוף ב' הטעמים ביחד[15], אבל בלא"ה אין צריך (ואין אפי' "טוב") לשרוף הכלי.

וא"כ שפיר כתב רבינו שעדיף לשרוף פתיתים וממילא לא ישכח חובת ביעור ולא יצטרך לשרוף הכלי (שהו"ע של הפסד כנ"ל), שהרי לתקן לשרוף דוקא הכלי (ולא פתיתים) בשביל לזכור חובת ביטול, הרי לא מצינו ענין כזה (לשרוף הכלי מצד טעם זה לחוד), וכנ"ל שגם המבואר בסי' תמ"ה לשרוף הכלי הוא דוקא כשאין שורף חמץ כלל, וא"כ כיון שיש לו הברירה, לשרוף כלי או לשרוף חמץ (פתיתים), עדיף לשרוף פתיתים ולא לגרום להפסד הכלי.

ולפ"ז מובן היטב המשך הענינים בפיסקא זו: תחלה מבאר שאין חיוב מן הדין, אח"כ מבאר שהמנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא, וכדי לבאר איך "תורה היא" מציין לח"י שמביא טעמים לזה, וכיון שלא ניחא לי' כ"כ בטעמי הח"י, א"כ הוכרח להוסיף עוד טעמים[16] (לבאר איך מנהג זה "תורה" היא). ועצ"ע בכ"ז.