[1]) וכמדומני שכן דרכו של רבינו בפי' ההגדה, לציין לדברי אדה"ז רק כשמכוין לאיזה תוס' חידוש או הדגשה וכיו"ב בדברי אדה"ז לגבי הפוסקים שקדמוהו, משא"כ כשמציין לסתם שו"ע הכונה (גם) לשו"ע המחבר, דוק ותשכח. וכמו כאן שמציין לדברי אדה"ז דוקא כיון שהוא בהדגשה שהוא "תורה" ולא רק שלילת ביטול המנהג. - ולפ"ז מה שמציין בקטע זה ל"סו"ס תמ"ה" הכונה (גם) לדברי הרמ"א בסו"ס תמ"ה, ולאו דוקא לדברי אדה"ז (שם ס"ז), ופשוט שאין לעשות כאן "טעות הדפוס" כמו שכתב הרב א.ה.ה. בגליון י"א ניסן ש.ז.

[2] וראה במנהגי מהרי"ל (הוצאת מ"י) הל' בדיקת חמץ אות ח' ובהערות המו"ל שם. וראה לשון אדה"ז סי' תל"ו בקו"א סק"ב "וכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"ג הביאו הח"י בסוף סי' תל"ב ע"ש".

[3]) בשוה"ג מצויין "לבוש", וכנראה הוא ט"ס וצ"ל על טעם הראשון שכתב אדה"ז [ואולי ציין ללבוש דוקא ששם מפורש ההדגשה שהוא לשנה הבאה, משא"כ ברמ"א כאן ע"ש]. ולהעיר שלשון הלבוש הוא "שלא תשתכח תורת ביעור לשנה הבאה שהוא שריפה", משמע שהוא כדי לזכור שהעיקר לשרוף, אבל מלשון אדה"ז משמע שהוא לזכור חובת ביעור בכלל.

[4]) לכאו' צע"ק מלעיל סי' תל"ד ס"א "אלא צריך להמתין עד למחר בסוף שעה ה' מטעם שיתבאר בסי' תמ"ה", והלא בסי' תמ"ה מצריכו לשורפו ביום (כמו נותר) אבל לא בסוף שעה ה' דוקא, וכן אם רוצה יכול לשורפו מיד. ואולי הכונה שיכול לשורפו מיד רק בתנאים המבוארים בסי' תמ"ה (גרירת קטנים, חולדה כו') אבל בלא"ה יש להניחו לשורפו ביום. אבל עכ"פ שם אינו מבואר טעם להמתין דוקא עד סוף שעה ה' רק טעם למה לשורפו ביום. [ומש"כ אדה"ז כמה פעמים שמנהגינו לשרוף בסוף שעה ה' - ראה סי' תל"ד סי"ג, ובקו"א סי' תל"ב סק"א ועוד - הרי הוא ביחס לזמן שלאחריו, שאין ממתינים לשורפו עד שעה ו', אבל אינו טעם לאחר עד סוף שעה ה' דוקא]. וראה לשון אדה"ז בסידורו. ואכמ"ל.

[5]) ולהעיר, שבמנהגי מהרי"ל שם כתב בטעם הנחת הפתיתים כדי לזכור ביטול היום (וכן טעם שריפת החמץ ביום דוקא כמו שהביא הרמ"א בשמו), וטעם שריפת הכלי "כדי לזכור בעור" (מובא בד"מ סי' תל"ב), ובשו"ת מהרי"ל החדשות סי' מח כתב הטעם לשרוף הכלי כדי לזכור ביטול השני ע"ש.

[6]) ודלא כמ"ש הרב א.ה.ה. בגליון הנ"ל שטעם השני של אדה"ז לשריפת הכלי הוא טעם הח"י (בשם מהרי"ו), שהח"י קאי על שריפת הפתיתים, ואדה"ז קאי על שריפת הכלי בשביל לזכור חובת הביטול, ולא שריפת החמץ ביום, ואדרבא השמיט דברי המג"א.

[7]) ויש לעיין באדה"ז סי' תל"ד סי"ג "ולא רצו לקבוע ביום י"ד קודם שעת הביעור דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו ויש לחוש שמא ישכח לבטל שע"י מה לזכור", משמע שאם הי שורף אז הי' נזכר לבטל. וראה ג"כ קו"א סי' תל"ו סק"ב. אבל אולי יש לחלק, שהגם שמבואר שם שיזכור ע"י השריפה (שבלא"ה), אבל אינו תקנה מיוחדת כדי לזכור לבטל, והרי כאן הנדון הוא תקנה מיוחדת (- הנחת הפתיתים ע"מ לשורפם כדי) לזכור הביטול, וזה לא מצינו לאדה"ז.

[8]) וראה גם א"ר מה שהקשה על טעם זה.

ובבגדי ישע כתב על טעם המהרי"ו "אך זה אינו שהרי המנהג לשרוף הכלי" (וראה עד"ז בא"ר שם). אך אינו השגה כ"כ על המהרי"ו, שהרי המקור לשריפת הכלי הוא במהרי"ל, ואולי המהרי"ו לא ס"ל כלל משריפת הכלי. ועוד להעיר, שדברי רבינו הוא לכאו' היפך מדבריהם, שהם ס"ל שעדיף לשרוף הכלי מלהניח פתיתים, ולטעם השני של רבינו עדיף להניח פתיתים מלשרוף הכלי.

[9]) ואפי' להמבואר בפוסקים שצריך שדוקא אחר יניח הפתיתים, ולא הבודק בעצמו, וכן מדוייק לכאו' בלשון אדה"ז סי' תל"ב סי"א (וראה גם הלשון בסידורו), מ"מ לכאו' לא מסתבר כ"כ שע"י שמחפש פתיתים שיודע מהם לא יתרשל על חמץ אחר שברור לו שאינו בנמצא.

אבל להעיר מבגדי ישע שכתב על טעם הח"י "ודפח"ח".

[10]) צע"ק למה כתב "ויש להוסיף טעם" לשון יחיד, שלכאו' הוא ב' טעמים שונים.

[11]) ראה ערוך השלחן סוף סי' תמ"ה.

[12]) שו"ר בכף החיים סי' תל"ב אות לב בנוגע שריפת הכלי "והיינו אם הוא כלי עץ וגם בענין שאין בו משום בל תשחית, וע"כ היותר נכון להניח פתיתין אם אפשר". וראה מש"כ בסי' תמ"ה אות לג.

[13]) ומה שהקשה הרב א.ה.ה. בגליון הנ"ל שלכאו' הוא גזירה רחוקה, וע"ד גזירה לגזירה, כיון מניח י' פתיתין כדי שלא יצטרך לשרוף הכלי, כדי שלא ישכח חובת הביעור - לא הבנתי כלל, שכונת רבינו פשוט שעדיף לשרוף פתיתים מלשרוף כלי.

[14]) וראה חמד משה סתמ"ה סק"ב שס"ל שגם לדעת הרמ"א יש לשייר מעט חמץ לשורפו ביום שלא לשכוח לבטל (או שלא לשכח חובת ביעור), ובאם לאו ישרוף הכלי ע"ש.

[15]) ואולי הטעם משום דברי הפר"ח שכתב שאין טעם וסמך לזה (לשריפת הכלי).

[16]) בגליון הנ"ל הקשה הנ"ל "וביותר צ"ע דלמה לא הביא מש"כ הפוסקים דהיום חובה הוא מעיקר הדין להניח פתיתי חמץ כי הבתים היום הם ע"ד בית בדוק (מחזיק ברכה סו"ס תל"ב, ועי' בהמצויין בנטעי גבריאל פ"ח)".

ולדידי צ"ע למה פשיטא לי' כן, שהרי צריך בדיקה כדינו לאור הנר בחורים וסדקים (ראה לשון אדה"ז סי' תל"ג סל"ט), וא"כ יל"ע אם מה שכתבו פוסקים הנ"ל הוא דבר מוסכם, ובפרט להחשיב בפשטות כל בית וכל הבית בגדר בית בדוק (ובודאי שאין לכתוב "צ"ע" על רבינו שלא הזכיר טעם זה). וראה בס' "בדיקת חמץ וביעורו" (ירושלים תשנ"ט) פ"ג סעיף ט"ז ואילך מה שהאריך בזה. וראה ערוך השלחן סי' תל"ב ס"ה. ואכמ"ל.

בהגש"פ בפיסקא אמר ראב"ע, כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע דיש גורסים אמר "להם", ומסיים שם שאף לפי גירסתנו אפשר לומר דהיה זה בעת הסעודה בבני ברק.

והגה"ח ר"מ אשכנזי שליט"א חוקר בזה - בכפר חב"ד גליון ח' ניסן ש. ז. - האם היה המעשה לפני או אחרי מינויו של ראב"ע לנשיא, כמסופר בברכות דף כח., וממילא יקשה איך ישבו עם ר' אליעזר בן הורקנוס שהיה בנידוי עיי"ש, ונשאר בצ"ע.

ולא זכיתי להבין מאי דוחקיה דכ"ק אדמו"ר לומר שאמירתו של ראב"ע היתה בעת הסעודה בבני ברק, ומדוע א"א לומר בפשטות שבעל ההגדה הביא מאמר זה מטעם ענין זכירת מצרים בכל עת.

א) בהגדת רבינו תחילת "סדר הגדה", מביא מאוה"ח (במדבר ט, יד) ש"יש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא הי' לא הוא ולא אבותיו במצרים, דומה למאמרם גר אינו קורא שאינו יכול לומר נשבע ה' לאבותינו", וראה שם מסקנת הענין.

והנה, על המלים "דומה למאמרם גר אינו קורא שאינו יכול לומר נשבע ה' לאבותינו", מציין כ"ק אדמו"ר "בכורים פ"א מ"ד, אבל עיין רמב"ם שם", ולא זכיתי להבין כוונתו, בציון זה האחרון:

הרמב"ם שם - בפיה"מ - כותב: "אלא שפסק הלכה מביא הגר עצמו וקורא, וסמכו זה למה שאמר הש"י לאברהם כי אב המון גוים נתתיך. אמרו, לשעבר היית אב לארם עכשיו אתה אב לכל העולם כולו. ומפני זה יכול כל גר לומר אשר נשבעת לאבותינו, לפי שאברהם הי' אב לכל העולם לפי שהוא למדם אמונה". עכ"ל.

ולכאו' אינו מובן, מה מוסיפים דבריו בנוגע לעניננו: אין-הכי-נמי שהגר מביא וקורא משום שגם הוא מיוחס לאברהם אבינו - אבל במצרים לא הי'! וכשם שאברהם אבינו עצמו לא השתעבד במצרים.

וכמובן, אאפ"ל שכ"ק אדמו"ר מציין לרמב"ם רק כדי לשלול קס"ד שלהלכה נפסק שהגר מביא ואינו קורא, דמה שייך הכא?! ועוד: מהו הלשון "אבל" - האם הרמב"ם אינו סובר שכך נאמר במשנה?!

ומחוורתא בפשיטות, שכ"ק מתכוון שלפי הרמב"ם אי"ז כ"כ ברור שהגר לא יתחייב בפסח משום שלא הי' במצרים. וזה צ"ע, כי אדרבה: גם הרמב"ם מסכים לכך שלו-יצוייר והגר לא הי' יכול לומר "לאבותינו" - לא הי' אומר; ורק שס"ל שבפועל שייך הוא לאברהם אבינו, וא"כ בנוגע לשעבוד מצרים, שבזה לא הי', פשוט גם להרמב"ם שאינו חייב בפסח (לפי קס"ד זה דהאוה"ח). ומהו "אבל עיין רמב"ם שם"?

ב) בד"ה עבדים היינו גו' אלקינו גו' ובזרוע נטוי'" כותב כ"ק אדמו"ר: "מיוסד על הכתוב (דברים ו, כא) ובהוספות התיבות אלקינו, ובזרוע נטוי' שאינם בקרא". ולקמן בד"ה "משם" כותב כ"ק אדמו"ר, "בכתוב נאמר ממצרים. וצ"ע טעם השינוי".

ולכאורה יש לתרץ כל שלושת שינויים אלו (הוספת התיבות "אלוקינו", "ובזרוע נטוי'", והשינוי מ"מצרים" ל"משם") בחדא מחתא, ולבאר שהנוסח כאן מיוסד על הכתוב שמביא כ"ק אדמו"ר - "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה" - אבל בצירוף עם עוד כתוב - דברים ה, טו - "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'" וגו'. ומתורץ בפשטות ה"צריך עיון".

[ואין לדחות ולומר, שמסתבר שמחבר ההגדה נסמך דוקא על פסוק ד"עבדים היינו" שבא בתורה כתשובה לבן על שאלתו, משא"כ הפסוק "וזכרת" גו' - שהרי גם הפסוק "וזכרת" וגו' יש לו קשר ישיר לליל הסדר ולענין "והגדת לבנך", כדברי רבינו הזקן (שו"ע סתע"ב ס"ז) "בכל דור ודור חייב האדם להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים .. ועל דבר זה צוה הקב"ה וזכרת כי עבד היית במצרים"... וראה לקו"ש חי"ב שיחה לחג הפסח, באריכות רבה].

אלא שכ"ק אדמו"ר לא פירש כן. וצ"ע.

ג) בשו"ע (סתל"ד סי"ד) כותב אדה"ז, טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום עד שיבער תחילה מן ביתו כל החמץ הידוע לו כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירו".

ועפ"ז צ"ע בהגדה, שכתב שם "ביום י"ד בשעה ה' יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפנו ויבטלנו (= שזה לכאו' כאותה הלכה שבשו"ע, שקודם ישרפנו ואח"כ יבטלנו, אבל בהמשך נראה להיפך =) ובביטול היום יאמר כל חמירא וכו'". (= ורק לאח"ז ממשיך) "ויש לשרוף עשרה פתיתין ובשעת שריפת החמץ יאמר זה, יה"ר וכו'".

ולכאו' הי' צ"ל בהיפך, דהיינו, שיכתוב ע"ד שריפת הפתיתין והיה"ר (שנאמר "בשעת שריפת החמץ"), ורק לאחר מכן נוסח "כל חמירא" של הביטול!

ולפלפולא הי' אפ"ל, שאחרי ששרף חלק מהחמץ (אותו חמץ ששייר לאכילה, וכיו"ב) לפני הביטול, וכבר קיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו - לא איכפת לן שאת שריפת העשרה פתיתין (שזהו לא כ"כ כדי לקיים מצות ביעור חמץ, אלא ע"פ קבלה, כמבואר בהנסמן בד"ה "ויש לשרוף עשרה פתיתין") יעשה לאחר הביטול, בחמץ שאינו שלו. (ויש להוסיף, ששריפת העשרה פתיתין שייכת בעיקר לה"יהי רצון", עיין בהנסמן שם לעיל, ולכן זמנה בעת אמירת ה"יהי רצון").

אבל צ"ע, כי: א) בשו"ע כ' אדה"ז "שלא לבטל החמץ עד שיבער תחילה מן ביתו כל החמץ הידוע לו". - ודלא כנ"ל, שאפשר לשרוף חלק מהחמץ לאחר הביטול. ב) סוכ"ס צ"ב, למה אין אומרים את היה"ר קודם ה"כל חמירא"?!

ד) כ"ק אדמו"ר מדייק כמ"פ בנוסח רבינו הזקן - ראה לקמן ב"מרור" ו"כורך" - שפעם כותב "ויאמר" (סתם), ופעם כותב "ויאמר זה".

וצע"ק שלא מבאר את מ"ש אדה"ז לפני היה"ר דביעור חמץ - "ובשעת שריפת החמץ יאמר זה". וכן את ל' אדה"ז לפני "סדר קרבן פסח": "ויאמר זה".

ובודאי יעירו ויאירו בכ"ז הקוראים שי'.