איתא בלקו"ש (חכ"ד ע' 317): ". . . און דורך דער הנהגה וועט מען זוכה זיין בקרוב צום קיום היעוד פון "לא יהי' בך אביון", וי"ל אז בכל זה וועט דער ענין פון גמ"ח (ובהערה 52: שהוא גם לעשירים [סוכה מט,ב]) אויך דאן זיין, [ניט ווייל דער עשיר וועט מוזן אנקומען צום גמ"ח – וואס דעמאלט איז ער דאך אן עני (אביון) באותה שעה – נאר] בכדי צו האבן דעם "עמוד" פון גמ"ח"… עכלה"ק.

ולכאו' יש כאן סתירה מיני' ובי' (וכפי שהעירו בזה כבר):

בתחילה אומר שגם לעת"ל יהי' גמ"ח מכיון שסוכ"ס הוא גם לעשירים (וכוונתו לכאו' לחלק מצדקה ששייכת רק לעניים והיא לא תהי' לעת"ל), - ומיד מבאר שגם גמ"ח לא יהי' שייך אז ואפי' לעשירים, וכל הענין של גמ"ח יהי' כדי לקיים ה"עמוד" שעליו העולם עומד של גמ"ח (וא"כ, הרי גם צדקה תוכל להיות לעת"ל, כדי לקיים "עמוד" דגמ"ח)?

וי"ל הביאור בזה, ובהקדים "קלאץ קשיא" בדברי כ"ק אדמו"ר:

אם כולם יהיו עשירים ולא יהי' כלל צורך בצדקה ובגמ"ח, הרי איזו "גמילות חסד" היא זו?!

כלומר: תוכן הענין של גמילות חסד הוא סיוע ועזרה לזולת, ואם הזולת אינו צריך לסיוע זה, הרי אי"ז חסד כלל, והוי נתינת כסף בעלמא, בלי קשר לענין של גמ"ח!

וע"כ י"ל, שאם כי בפועל לא יהי' חסרון כלל ואנשים לא יוזקקו לגמ"ח, בכל זאת עדיין חל על נתינת כסף לזולת שם וגדר של "גמילות חסד", כי באופן מופשט שייך כזה מושג של חסרון כסף שמצריך את האדם לגמ"ח, ולכן , כשאדם מלווה כסף לחברו, אף שכעת (שאינו חסר מאומה) לא סייע לו במאומה, בכ"ז הייתה כאן גמ"ח בכל שלו יצוייר כן יחסר לו ביום מן הימים יוכל להסתייע בכסף זה.

(ועוד יש להסביר זאת בפשיטות, שבמקרה וירצה לפתוח עסק חדש ויצטרך להשקיע בכך כסף רב, שאז כן צריך לגמ"ח [ואי"ז נק' חסרון, כי אדרבה ע"י חסרון זה ירוויח יותר ויותר]).

ועפ"ז יובן מדוע ענין הצדקה לא יהי' אז כלל, ואפילו כדי לקיים את "עמוד" החסד, כי חסרון כזה שמביא את האדם למצב בו הוא צריך לצדקה – לא יהי' שייך אפי' באופן מופשט, ודווקא חסרון קטן – שמצריך הלוואה בלבד – הוא זה שיהי' שייך אז, ולכן יחול על ההלוואה שם וגדר של "גמילות חסד", (משא"כ אם יתנו אז צדקה לא יחול ע"ז שם צדקה כלל והוי נתינת מעות בעלמא).

(וגם עפהנ"ל שאדם שירצה לפתוח עסק חדש כו', הרי במצב כזה צריך הוא הלוואה בלבד ולא צדקה, כפשוט). ולהעיר מאג"ק ח"ז ע' קסד, וע' רכט. ועצ"ע.

ברשימות חוברת קעה (ליקוט מאמרי חז"ל בענין החזקת ת"ח) מביא הרבי מאמר חז"ל (כתובות קה,ב): "המביא דורון לת"ח כאילו מקריב בכורים" וממשיך לבאר וזלה"ק: וגדול מש"נ בבכורים דוקא ~ בתנחומא ר"פ תבוא: יורד אדם בתוך שדהו ראה אשכול שביכר כו' ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל א"י כו' איני זז מכאן עד שתעשה צרכי. ושם שהיתה יוצאת בת קול וא"ל תזכה לשנה הבאה כו' כאדם שהוא נותן פרי חדש כו' (וצע"ג שפסוק השקיפה המובא שם קאי בוידוי מעשר ולא במקרא בכורים). עכלה"ק.

והנה במה שהקשה הרבי דהפסוק דהשקיפה קאי בוידוי מעשר ולא במקרא בכורים, יש להעיר גם במ"ש הרמב"ם בספר המצוות במצות מקרא בכורים (מצוה קל"ב) וז"ל: היא שצונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו כו' ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים וכו' עכ"ל, וכ"כ בחינוך (מצוה תר"ו) וז"ל: ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו וכו' עכ"ל, וכבר הקשו על זה (ראה בס' אמת ליעקב עה"ת ע' רצ"ז ועוד) דבפרשת מקרא בכורים לא מצינו שום בקשה להתמיד הברכה דבקשת השקיפה וגו' נאמרה בוידוי מעשר ולא לגבי מקרא בכורים, וא"כ מנא להו שצריך להיות אח"כ בקשה להתמיד הברכה?

ובס' החינוך (הוצאת מוסד הרב קוק) בהערות שם רצה לומר דהמקור לדבריהם הוא תנחומא הנ"ל דגם בפ' בכורים אומר השקיפה וגו', אלא שמקשה ע"ז ממ"ש במנ"ח שם שכתב שדבר הפשוט הוא שאסור להוסיף על פ' בכורים כמו שאסור להוסיף בברכת כהנים, ומסיק לומר דכוונת הרמב"ם והחינוך דאחר השבח מבקש להתמיד הברכה לא קאי על קריאת פ' הבכורים, אלא קאי על קרבן שלמים שמביא חובה לבכורים (כמבואר ברמב"ם הל' בכורים פ"ג הי"ב, והל' מעשה הקרבנות פ"ג הט"ו) שעל שלמים אומר "דברי שבח" דעל דברי שבח אלו מוסיף לבקש מלפני ה' להתמיד הברכה עיי"ש, אבל דוחק לפרש כן כיון שלא הוזכר שם כלל אודות קרבן. (ומ"ש בס' פרדס יוסף החדש פ' תבוא (כו,יג) דבירושלמי בכורים פ"ב ה"ב איתא שגם במקרא בכורים צריך לומר פסוק זה, לא מצינו זה שם).

ולכאורה הי' אפשר לומר בזה עפ"י מ"ש בפירוש הטור הארוך פ' ויצא (כט,לה) וז"ל: הפעם אודה את ה', כנותן הודאה למקום שנתן ה' כל חלקה ולא בקשה על יותר, ועל כן עמדה מלדת עכ"ל, ומבואר בזה דבשבח והודאה לה' בלי תפלה על העתיד, ה"ז יכול לפעול הפסקת השפע והברכה כדמצינו אצל לאה שעמדה מלדת, ולכן סב"ל להרמב"ם והחינוך דכיון דמקרא בכורים ענינו שבח והודאה לה', לכן ודאי צריך להיות אח"כ גם תפלה להתמיד הברכה, אלא דמדבריהם נראה שהוא ענין מיוחד במקרא בכורים ולא משום שבכלל צריך להיות תפלה אחר הודאה.

ועי' בס' כלי חמדה פ' תבוא (ע' רנ"ח אות ג') שג"כ הקשה על ספר המצוות להרמב"ם והחינוך הנ"ל, שלא נזכר כלל בתורה במצות בכורים בקשה להתמיד הברכה, ומביא דברי התנחומא הנ"ל, דנראה מזה שהתנחומא סב"ל דהקרא דהשקיפה וגו' הנאמר בסוף הפרשה הוא סיום הן במקרא בכורים והן בוידוי מעשר, אבל גוף דברי המדרש הוא פלא דמהיכי תיתי לומר כן שבמקרא בכורים אומר השקיפה וגו', ואף דבמקרא בכורים נאמר: "והשתחוית לפני ה"א" ואין השתחואה אלא תפילה, א"כ הרי מבואר בזה שצ"ל תפלה במקרא בכורים לאחר שגמר הקריאה, אבל מ"מ מנלי' להתנחומא לומר שזה הי' הקרא דהשקיפה הנאמר בוידוי מעשר.

וממשיך להוכיח דלדעת הרמב"ם אי אפשר לומר שהי' צריך לומר קרא דהשקיפה וכו' שהרי בוידוי מעשר פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פי"א הי"ז) שאין הגר מתודה, אבל בבכורים פסק (הל' בכורים פ"ד ה"ג) שגר מביא וקורא, וביאר המל"מ שם משום דבקרא דהשקיפה נאמר: "ואת האדמה אשר נתת לי" משא"כ בבכורים עיי"ש, הרי מוכרח לומר לדעת הרמב"ם דבמקרא בכורים אין צ"ל השקיפה וגו', כיון שפסק דבבכורים גר מביא וקורא, ומסיק דדברי התנחומא צ"ע, אבל מ"מ מבוארים דברי הרמב"ם והחינוך שמבקש ומתפלל להתמיד הברכה כיון דכתיב השתחוואה כנ"ל, ומוכיח מזה שלא כהמנ"ח דשייך כאן בל תוסיף כמו בברכת כהנים, כיון דכאן למדים דאחר הקריאה צ"ל גם תפלה עיי"ש.

הקשר דהשקיפה וגו' לבכורים

ואולי י"ל בזה, לפי הכל"ח דמוהשתחוית וגו' ילפינן שצריך להיות גם תפלה, ובאמת מן הדין אפשר להיות כל תפלה וליכא חיוב מיוחד על השקיפה דוקא, (וממילא לא קשה קושייתו מהא דגר מביא וקורא כנ"ל), אלא דסב"ל להתנחומא שלפועל היו אומרים תפלה זו דהשקיפה וגו' כיון דסמיך ליה לפ' בכורים.

וביותר יש לבאר זה, לפי מ"ש בלקו"ש חי"ט פ' תבוא א' שמקשה על מה שכתב רש"י (תבוא כז,טז) עה"פ ושמרת ועשית דבת קול מברכתו הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה, דלכאורה מנלי' לרש"י דזה קאי על בכורים הרי לפני זה איירי בוידוי מעשרות, וא"כ בפשטות צ"ל דקאי על לפניו על מעשר ולא אלפני פניו על הבאת בכורים?

ומבאר שם משום דפסוק דהשקיפה וגו' מסיים עם התיבות: "ארץ זבת חלב ודבש" וזהו חלב שזב מן העזים ודבש שזב מן התמרים, דבזה ליכא חיוב מעשר דחיוב מעשר הוא רק בדגן תירוש ויצהר ולא בחלב ודבש, משא"כ בכורים חל גם על דבש תמרים כמ"ש רש"י בהדיא בתחילת הסדרה (כו,ב), ולכן אף שלפני זה איירי בנוגע למעשר וגם התיבות דארץ זבת חלב ודבש נכלל בהבקשה דמעשר, מ"מ כיון שיש בזה קשר מיוחד לבכורים לכן מסתבר לפרש דקאי על הבאת בכורים עיי"ש, הרי מבואר בזה דתפלה זו דהשקיפה וכו' שמסיים בו ארץ זבת חלב ודבש יש לו שייכות וקשר מיוחד לבכורים, לכן סב"ל להתנחומא דאחר מקרא בכורים היו מתפללים תפלה זו דוקא.

וראה גם בלשון הפרישה (או"ח סי' קכ"ח ס"ק כ"א) שביאר הטעם דלאחר ברכת כהנים אומרים הכהנים הפסוק דהשקיפה וגו' וז"ל: מה שאנו נוהגים לומר זה הפסוק, נראה משום דבהבאת בכורים הי' קורא זה הפסוק, ושם פירש"י עשינו מה שגזרת עלינו וכו' וכן הוא נוסח דידן רבון כל וכו' עשינו מה שגזרת כו' ולכך נוהגים לומר השקיפה וכו' עכ"ל. אבל רש"י הרי קאי בוידוי מעשרות כמבואר שם ולא בהבאת בכורים.

וראה גם בשפת אמת על התורה פ' תבא (נא,א) שהביא תנחומא זו וכתב וז"ל: הגם שזה נכתב במצות בעור בפ' כי תכלה לעשר? אבל נראה כי כל המצות תרומות ומעשרות עד סוף הביעור הכל תלוי במצות ביכורים שהיא מצוה ראשונה, לכן סמכן הכתוב כי תכלה לעשר אצל מצות ביכורים כי הכל תלוי בהראשית עכ"ל.

מיהו הרמב"ם בס' היד בהל' בכורים לא הזכיר שצ"ל גם תפלה, וכתב בפ"ג ה"י שגומר כל הפרשה עד אשר נתתה לי ה' וזהו סיום הקריאה. וראה גם הל' מעשר שני פי"א הט"ו: "עשיתי ככל אשר ציותני ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב". ופסוק זה דושמחת כתוב בבכורים ולא במעשר והרמב"ם הביא זה במעשר, וכבר עמד ע"ז במשנה ראשונה מעשר שני פ"ה מי"ב.

שמן זית מהעננים [גליון]

ב) במ"ש בגליון הקודם (ע' 8) דבתרגום יונתן פ' ויקהל (לו,כז) עה"פ והנשיאים הביאו כתב שהעננים הביאו שמן זית מגן עדן, משמע מזה דגם שמן של נס הוה שמן זית וכשר למנורה וכדסב"ל בהרשימה קע"ד.

הנה כעת ראיתי בס' מקראי קודש להגרצ"פ פראנק חנוכה סי' ג' שכתב בזה עפ"י דברי המדרש רבה על הפסוק והנה עלי זית טרף בפיה (בראשית ח,יא) דמגן עדן הביאה אותו, הרי שבגן עדן צומחים בו עצי זית, וממילא ליכא הוכחה מכאן שגם שמן נס כשר למנורה כיון ששם הי' שמן טבעי מעץ הזית שהובא בנס מגן עדן שצומחים בו עצי זית, אבל אפ"ל דשמן שלא נוצר מזית טבעי פסול עיי"ש.