ברשימות קודש לתניא (פרק לה) כתב (בעמ' מד) כ"ק אדמו"ר זי"ע על מ"ש רבינו הזקן נ"ע: "והנה לתוספת ביאור תיבת לעשותו.. בהקדים לשון הינוקא [בזהר פ' בלק (קפז, א)] .. בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא .. דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדאן טבאן .. אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא ע"י מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו .. להיות היא כשמן לפתילה .. אפי' הוא צדיק גמור .. אעפ"כ אינה בטילה במציאות .. רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. משא"כ המצוות ומעשים טובים שהן רצונו ית' .. המצוות שהן פנימיות רצונו ית' ..", עכ"ל.

"המצוות ומעשים טובים: צ"ע מאי מוסיף מעשים טובים על מצות". עכ"ל.

ואולי י"ל בהקדם מ"ש ב'ספר השיחות' תשנ"ב (ח"א עמ' 31) [בקונטרס "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם"]:

"וי"ל, ש"ר' יוחנן לטעמי' .. כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות" הוא (גם) ביאור והסבר לדברי רק יוסף ש"מצוות בטלות לעתיד לבא": הפירוש ד"מצוות בטלות לעת"ל" אינו אלא בנוגע להציווי להאדם.. ש"כיון שמת אדם (לאחר גמר עבודתו בקיום המצוות) נעשה (האדם) חפשי מן המצוות", היינו, שגם בעולם התחי' (לאחרי גמר מעשינו ועבודתינו בקיום המצוות במשך הזמן ד"היום לעשותם") אין עליו ציווי דקיום המצוות, אבל מציאות המצוה כשלצמה היא בקיום נצחי.. לא בתור ציווי לאדם, אלא בתור רצונו של הקב"ה.

וההסברה בזה: הגדר ד"מצוות", ציווי להאדם – שייך רק כשהאדם הוא מציאות בפ"ע.. אבל לאחרי שנשלמת עבודתו.. שכל מציאותו.. חדורה ברצונו של הקב"ה, ונעשה במעמד ומצב של צוותא.. וחיבור עם הקב"ה, עד שנעשים מציאות אחת.. כפי שיהי' בפועל ובגלוי לעת"ל – לא שייך הגדר דציווי לאדם (כיון שאינו מציאות בפ"ע), כי אם, שהוא מציאות רצונו של הקב"ה, שבוודאי מתקיים בפועל (בדרך ממילא) ע"י המציאות דהמצוות.

ועפ"ז מתורצת הסתירה שבדברי ר' יוחנן, שס"ל שמותר לקוברו בכלאים, כיון שמצוות בטלות לעת"ל, אף שיליף תחה"מ מנתינת תרומה לאהרן לאחרי שעתיד לחיות – כי, המציאות דנתינת תרומה תהי' גם לאחרי תחה"מ, אבל לא בגדר ציווי לאדם שנעשה חפשי מן המצוות (חפשי למעליותא, שאינו זקוק לציווי, כיון שאינו מציאות בפ"ע, אלא מציאות אחת עם הקב"ה), ולכן מותר לקברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהי' עליו הציווי דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים (לאחרי רגע התחי', [ומסתבר לומר שגם ברגע התחי' לא יהי' לבוש בכלאים – בדרך ממילא (באופן נסי), מצד רצונו של הקב"ה שבאיסור כלאים (הערה 45 שם)], אם כי לא בתורת ציווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה לשלול (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאים". עכ"ל.

והנה מ"ש בתניא "אין השכינה שורה על גוף האדם.. אלא ע"י מעשים טובים" – ולא קאמר "ע"י מצוות", י"ל כיון דבא לבאר "תיבת לעשותו" (שבפסוק "כי קרוב אליך" וגו'), וגם לשון הינוקא הוא "ואינן עובדאן טבאן", ולכן קאמר "מעשים טובים".

ברם לפמ"ש בסה"ש הנ"ל י"ל בעומק יותר ד"מצות" הוא בעיקר "הגדר דציווי להאדם" מלמעלה, ו"מעשים טובים" הוא בבחי' "המציאות דהמצוה" – לעשות מצד האדם מלמטה. ולפ"ז יובן למה הינוקא לא אמר "מצוות" אלא "עובדאן טבאן", כי כאן עיקר ההדגשה הוא "המציאות דהמצוה" [שהגם דלעת"ל בטל הציווי להאדם, כי אז אינו מציאות בפ"ע, אלא מציאות אחת עם הקב"ה (ולא די בנשמתו להיות היא כשמן אפי' הוא צדיק גמור, אעפ"כ אינה בטילה במציאות" – במקביל לציווי לאדם)], דהיינו ה"מעשים טובים", ד"אין שם הסתר פנים כלל, אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו ית' והיו לאחדים ממש ביחוד גמור" (לשון אדה"ז לקמן), והיינו במקביל ל"המציאות דהמצוה" הנ"ל, דאינן בטלין לעולם.

ולפי"ז יש לבאר גם אריכות הלשון במ"ש רבינו הזקן לקמן: "לקיים מצוות מעשיות הנעשות ע"י הגוף ממש.. שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה", דרק ה"מעשים טובים" – "מציאות המצוה", "הנעשות ע"י הגוף ממש", הוא בעיקר השמן לפתילה.