בגליון ט [תשסז] עמ' 14 מביא הר"י שי' מונדשיין את דברי כ"ק אדמו"ר ב"רשימות" חוברת קעו (עמ' 10), "שאף ששינוי החוזר לברייתו אינו קונה, אעפ"כ השינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" נקנה באדם ובגופו - שהרי קם לתחיית המתים - אע"פ שזהו שינוי החוזר לברייתו מכיון ש"עפר אתה ואל עפר תשוב". והוא מפני שגם כאשר "אל עפר תשוב" נשאר עצם הלוז שנשאר קיים לעולם (וא"כ אי"ז שינוי החוזר לברייתו), ולכן ממנו דוקא קם לתחיית המתים. ע"כ".

ומקשה, שלכאורה "יש להבין, מדוע נאמר שהשינוי החוזר לברייתו בחזירת הגוף לעפר (ועל כך התירוץ הוא שעצם הלוז אינה חוזרת לעפר), ולא נאמר שהשינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" חוזר לברייתו בשעת יציאת הנשמה מן הגוף - שהיא היפוכו של "ויפח באפיו נשמת חיים" (ולזה אין שום קשר לקיומה של עצם הלוז)?"

ומבאר זה ע"פ המבואר בסה"מ תרנ"ט (עמ' כ), שאף שאף שלגוף יש חיות מצ"ע, מ"מ חיות זו נמשכת ע"י הנפש, "ועצם לוז שנשאר קיים לעולם הוא מפני שממנו אינו מסתלק החיות [של הנפש] כו' כידוע" (עכ"ל בסה"מ שם).

ויש להעיר מלקו"ש ח"ו עמ' 83, שמבאר שם ענין זה (דשינוי החוזר לברייתו בשייכות לגוף), וזלה"ק בהערה 21 שם: "כי הגוף מצד עצמו הוא "עפר אתה" כדלקמן בפנים.

"ומה שהגוף אינו נפסד תיכף כשנסתלק הנפש ממנו, הוא לפי: א) שאין התהוות הגוף מהנפש (שהיחוה"א פ"ו. סידור ד"ה כד אנת אסתליק). ב) גם לאחר ההסתלקות עדיין רוח הנפש נמצא על הגוף (ד"ה שובה תרנ"ט. וראה ד"ה כי חלק תרצ"ד (תשי"ד) פ"ט. ואכ"מ)."

ואולי יש לומר שזוהי כוונת כ"ק אדמו"ר בהערה זו לבאר (גם) שאלת הרב הנ"ל, שה"חוזר לברייתו" של הגוף קשור עם עצם הלוז, משום ש"גם לאחר ההסתלקות עדיין רוח הנפש על הגוף", וכפי שאכן מציין לסה"מ תרנ"ט.