איתא בלקו"ש (חכ"ד ע' 317): ". . . און דורך דער הנהגה וועט מען זוכה זיין בקרוב צום קיום היעוד פון "לא יהי' בך אביון", וי"ל אז בכל זה וועט דער ענין פון גמ"ח (ובהערה 52: שהוא גם לעשירים [סוכה מט,ב]) אויך דאן זיין, [ניט ווייל דער עשיר וועט מוזן אנקומען צום גמ"ח – וואס דעמאלט איז ער דאך אן עני (אביון) באותה שעה – נאר] בכדי צו האבן דעם "עמוד" פון גמ"ח"… עכלה"ק.

ולכאו' יש כאן סתירה מיני' ובי' (וכפי שהעירו בזה כבר):

בתחילה אומר שגם לעת"ל יהי' גמ"ח מכיון שסוכ"ס הוא גם לעשירים (וכוונתו לכאו' לחלק מצדקה ששייכת רק לעניים והיא לא תהי' לעת"ל), - ומיד מבאר שגם גמ"ח לא יהי' שייך אז ואפי' לעשירים, וכל הענין של גמ"ח יהי' כדי לקיים ה"עמוד" שעליו העולם עומד של גמ"ח (וא"כ, הרי גם צדקה תוכל להיות לעת"ל, כדי לקיים "עמוד" דגמ"ח)?

וי"ל הביאור בזה, ובהקדים "קלאץ קשיא" בדברי כ"ק אדמו"ר:

אם כולם יהיו עשירים ולא יהי' כלל צורך בצדקה ובגמ"ח, הרי איזו "גמילות חסד" היא זו?!

כלומר: תוכן הענין של גמילות חסד הוא סיוע ועזרה לזולת, ואם הזולת אינו צריך לסיוע זה, הרי אי"ז חסד כלל, והוי נתינת כסף בעלמא, בלי קשר לענין של גמ"ח!

וע"כ י"ל, שאם כי בפועל לא יהי' חסרון כלל ואנשים לא יוזקקו לגמ"ח, בכל זאת עדיין חל על נתינת כסף לזולת שם וגדר של "גמילות חסד", כי באופן מופשט שייך כזה מושג של חסרון כסף שמצריך את האדם לגמ"ח, ולכן , כשאדם מלווה כסף לחברו, אף שכעת (שאינו חסר מאומה) לא סייע לו במאומה, בכ"ז הייתה כאן גמ"ח בכל שלו יצוייר כן יחסר לו ביום מן הימים יוכל להסתייע בכסף זה.

(ועוד יש להסביר זאת בפשיטות, שבמקרה וירצה לפתוח עסק חדש ויצטרך להשקיע בכך כסף רב, שאז כן צריך לגמ"ח [ואי"ז נק' חסרון, כי אדרבה ע"י חסרון זה ירוויח יותר ויותר]).

ועפ"ז יובן מדוע ענין הצדקה לא יהי' אז כלל, ואפילו כדי לקיים את "עמוד" החסד, כי חסרון כזה שמביא את האדם למצב בו הוא צריך לצדקה – לא יהי' שייך אפי' באופן מופשט, ודווקא חסרון קטן – שמצריך הלוואה בלבד – הוא זה שיהי' שייך אז, ולכן יחול על ההלוואה שם וגדר של "גמילות חסד", (משא"כ אם יתנו אז צדקה לא יחול ע"ז שם צדקה כלל והוי נתינת מעות בעלמא).

(וגם עפהנ"ל שאדם שירצה לפתוח עסק חדש כו', הרי במצב כזה צריך הוא הלוואה בלבד ולא צדקה, כפשוט). ולהעיר מאג"ק ח"ז ע' קסד, וע' רכט. ועצ"ע.

ברשימות חוברת קעה (ליקוט מאמרי חז"ל בענין החזקת ת"ח) מביא הרבי מאמר חז"ל (כתובות קה,ב): "המביא דורון לת"ח כאילו מקריב בכורים" וממשיך לבאר וזלה"ק: וגדול מש"נ בבכורים דוקא ~ בתנחומא ר"פ תבוא: יורד אדם בתוך שדהו ראה אשכול שביכר כו' ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל א"י כו' איני זז מכאן עד שתעשה צרכי. ושם שהיתה יוצאת בת קול וא"ל תזכה לשנה הבאה כו' כאדם שהוא נותן פרי חדש כו' (וצע"ג שפסוק השקיפה המובא שם קאי בוידוי מעשר ולא במקרא בכורים). עכלה"ק.

והנה במה שהקשה הרבי דהפסוק דהשקיפה קאי בוידוי מעשר ולא במקרא בכורים, יש להעיר גם במ"ש הרמב"ם בספר המצוות במצות מקרא בכורים (מצוה קל"ב) וז"ל: היא שצונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו כו' ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים וכו' עכ"ל, וכ"כ בחינוך (מצוה תר"ו) וז"ל: ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו וכו' עכ"ל, וכבר הקשו על זה (ראה בס' אמת ליעקב עה"ת ע' רצ"ז ועוד) דבפרשת מקרא בכורים לא מצינו שום בקשה להתמיד הברכה דבקשת השקיפה וגו' נאמרה בוידוי מעשר ולא לגבי מקרא בכורים, וא"כ מנא להו שצריך להיות אח"כ בקשה להתמיד הברכה?

ובס' החינוך (הוצאת מוסד הרב קוק) בהערות שם רצה לומר דהמקור לדבריהם הוא תנחומא הנ"ל דגם בפ' בכורים אומר השקיפה וגו', אלא שמקשה ע"ז ממ"ש במנ"ח שם שכתב שדבר הפשוט הוא שאסור להוסיף על פ' בכורים כמו שאסור להוסיף בברכת כהנים, ומסיק לומר דכוונת הרמב"ם והחינוך דאחר השבח מבקש להתמיד הברכה לא קאי על קריאת פ' הבכורים, אלא קאי על קרבן שלמים שמביא חובה לבכורים (כמבואר ברמב"ם הל' בכורים פ"ג הי"ב, והל' מעשה הקרבנות פ"ג הט"ו) שעל שלמים אומר "דברי שבח" דעל דברי שבח אלו מוסיף לבקש מלפני ה' להתמיד הברכה עיי"ש, אבל דוחק לפרש כן כיון שלא הוזכר שם כלל אודות קרבן. (ומ"ש בס' פרדס יוסף החדש פ' תבוא (כו,יג) דבירושלמי בכורים פ"ב ה"ב איתא שגם במקרא בכורים צריך לומר פסוק זה, לא מצינו זה שם).

ולכאורה הי' אפשר לומר בזה עפ"י מ"ש בפירוש הטור הארוך פ' ויצא (כט,לה) וז"ל: הפעם אודה את ה', כנותן הודאה למקום שנתן ה' כל חלקה ולא בקשה על יותר, ועל כן עמדה מלדת עכ"ל, ומבואר בזה דבשבח והודאה לה' בלי תפלה על העתיד, ה"ז יכול לפעול הפסקת השפע והברכה כדמצינו אצל לאה שעמדה מלדת, ולכן סב"ל להרמב"ם והחינוך דכיון דמקרא בכורים ענינו שבח והודאה לה', לכן ודאי צריך להיות אח"כ גם תפלה להתמיד הברכה, אלא דמדבריהם נראה שהוא ענין מיוחד במקרא בכורים ולא משום שבכלל צריך להיות תפלה אחר הודאה.

ועי' בס' כלי חמדה פ' תבוא (ע' רנ"ח אות ג') שג"כ הקשה על ספר המצוות להרמב"ם והחינוך הנ"ל, שלא נזכר כלל בתורה במצות בכורים בקשה להתמיד הברכה, ומביא דברי התנחומא הנ"ל, דנראה מזה שהתנחומא סב"ל דהקרא דהשקיפה וגו' הנאמר בסוף הפרשה הוא סיום הן במקרא בכורים והן בוידוי מעשר, אבל גוף דברי המדרש הוא פלא דמהיכי תיתי לומר כן שבמקרא בכורים אומר השקיפה וגו', ואף דבמקרא בכורים נאמר: "והשתחוית לפני ה"א" ואין השתחואה אלא תפילה, א"כ הרי מבואר בזה שצ"ל תפלה במקרא בכורים לאחר שגמר הקריאה, אבל מ"מ מנלי' להתנחומא לומר שזה הי' הקרא דהשקיפה הנאמר בוידוי מעשר.

וממשיך להוכיח דלדעת הרמב"ם אי אפשר לומר שהי' צריך לומר קרא דהשקיפה וכו' שהרי בוידוי מעשר פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פי"א הי"ז) שאין הגר מתודה, אבל בבכורים פסק (הל' בכורים פ"ד ה"ג) שגר מביא וקורא, וביאר המל"מ שם משום דבקרא דהשקיפה נאמר: "ואת האדמה אשר נתת לי" משא"כ בבכורים עיי"ש, הרי מוכרח לומר לדעת הרמב"ם דבמקרא בכורים אין צ"ל השקיפה וגו', כיון שפסק דבבכורים גר מביא וקורא, ומסיק דדברי התנחומא צ"ע, אבל מ"מ מבוארים דברי הרמב"ם והחינוך שמבקש ומתפלל להתמיד הברכה כיון דכתיב השתחוואה כנ"ל, ומוכיח מזה שלא כהמנ"ח דשייך כאן בל תוסיף כמו בברכת כהנים, כיון דכאן למדים דאחר הקריאה צ"ל גם תפלה עיי"ש.

הקשר דהשקיפה וגו' לבכורים

ואולי י"ל בזה, לפי הכל"ח דמוהשתחוית וגו' ילפינן שצריך להיות גם תפלה, ובאמת מן הדין אפשר להיות כל תפלה וליכא חיוב מיוחד על השקיפה דוקא, (וממילא לא קשה קושייתו מהא דגר מביא וקורא כנ"ל), אלא דסב"ל להתנחומא שלפועל היו אומרים תפלה זו דהשקיפה וגו' כיון דסמיך ליה לפ' בכורים.

וביותר יש לבאר זה, לפי מ"ש בלקו"ש חי"ט פ' תבוא א' שמקשה על מה שכתב רש"י (תבוא כז,טז) עה"פ ושמרת ועשית דבת קול מברכתו הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה, דלכאורה מנלי' לרש"י דזה קאי על בכורים הרי לפני זה איירי בוידוי מעשרות, וא"כ בפשטות צ"ל דקאי על לפניו על מעשר ולא אלפני פניו על הבאת בכורים?

ומבאר שם משום דפסוק דהשקיפה וגו' מסיים עם התיבות: "ארץ זבת חלב ודבש" וזהו חלב שזב מן העזים ודבש שזב מן התמרים, דבזה ליכא חיוב מעשר דחיוב מעשר הוא רק בדגן תירוש ויצהר ולא בחלב ודבש, משא"כ בכורים חל גם על דבש תמרים כמ"ש רש"י בהדיא בתחילת הסדרה (כו,ב), ולכן אף שלפני זה איירי בנוגע למעשר וגם התיבות דארץ זבת חלב ודבש נכלל בהבקשה דמעשר, מ"מ כיון שיש בזה קשר מיוחד לבכורים לכן מסתבר לפרש דקאי על הבאת בכורים עיי"ש, הרי מבואר בזה דתפלה זו דהשקיפה וכו' שמסיים בו ארץ זבת חלב ודבש יש לו שייכות וקשר מיוחד לבכורים, לכן סב"ל להתנחומא דאחר מקרא בכורים היו מתפללים תפלה זו דוקא.

וראה גם בלשון הפרישה (או"ח סי' קכ"ח ס"ק כ"א) שביאר הטעם דלאחר ברכת כהנים אומרים הכהנים הפסוק דהשקיפה וגו' וז"ל: מה שאנו נוהגים לומר זה הפסוק, נראה משום דבהבאת בכורים הי' קורא זה הפסוק, ושם פירש"י עשינו מה שגזרת עלינו וכו' וכן הוא נוסח דידן רבון כל וכו' עשינו מה שגזרת כו' ולכך נוהגים לומר השקיפה וכו' עכ"ל. אבל רש"י הרי קאי בוידוי מעשרות כמבואר שם ולא בהבאת בכורים.

וראה גם בשפת אמת על התורה פ' תבא (נא,א) שהביא תנחומא זו וכתב וז"ל: הגם שזה נכתב במצות בעור בפ' כי תכלה לעשר? אבל נראה כי כל המצות תרומות ומעשרות עד סוף הביעור הכל תלוי במצות ביכורים שהיא מצוה ראשונה, לכן סמכן הכתוב כי תכלה לעשר אצל מצות ביכורים כי הכל תלוי בהראשית עכ"ל.

מיהו הרמב"ם בס' היד בהל' בכורים לא הזכיר שצ"ל גם תפלה, וכתב בפ"ג ה"י שגומר כל הפרשה עד אשר נתתה לי ה' וזהו סיום הקריאה. וראה גם הל' מעשר שני פי"א הט"ו: "עשיתי ככל אשר ציותני ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב". ופסוק זה דושמחת כתוב בבכורים ולא במעשר והרמב"ם הביא זה במעשר, וכבר עמד ע"ז במשנה ראשונה מעשר שני פ"ה מי"ב.

שמן זית מהעננים [גליון]

ב) במ"ש בגליון הקודם (ע' 8) דבתרגום יונתן פ' ויקהל (לו,כז) עה"פ והנשיאים הביאו כתב שהעננים הביאו שמן זית מגן עדן, משמע מזה דגם שמן של נס הוה שמן זית וכשר למנורה וכדסב"ל בהרשימה קע"ד.

הנה כעת ראיתי בס' מקראי קודש להגרצ"פ פראנק חנוכה סי' ג' שכתב בזה עפ"י דברי המדרש רבה על הפסוק והנה עלי זית טרף בפיה (בראשית ח,יא) דמגן עדן הביאה אותו, הרי שבגן עדן צומחים בו עצי זית, וממילא ליכא הוכחה מכאן שגם שמן נס כשר למנורה כיון ששם הי' שמן טבעי מעץ הזית שהובא בנס מגן עדן שצומחים בו עצי זית, אבל אפ"ל דשמן שלא נוצר מזית טבעי פסול עיי"ש.

א) ברשימות חוברת קסו (לש"פ בראשית) ע' 5 בהערות, מובא אודות "קונטרס טבע ולמעלה מן הטבע, בקצרה בשיחת אחש"פ רצ"ג. ריגא" ומצויין שם לאג"ק כ"ק הריי"צ ח"ב ע' תקז, ושם בהערות, שישנם מזה מהדו"ק ומהדו"ב, ומהדו"ק נדפסה בספר שיחות קודש תר"פ-ת"ש (כפ"ח תשמ"א) ע' 176.

להעיר שד"ה נתת ליראיך רצ"ג (סה"מ תשי"א ע' 289 ואילך. וראה שם בההקדמה בהע' 1) הוא חלקים ממאמר הטבע. דהיינו שבד"ה הנ"ל יש התחלה וסיום ופנים המאמר, הנה פנים המאמר הוא חלקים ממאמר הטבע (ולא צויין מזה כלל לא באג"'ק הנ"ל ולא ברשימות הנ"ל). כדלהלן:

סעי' א' בד"ה הנ"ל הוא התחלת המאמר בענין הנסיונות, ובסופו – קישורו לענין דטבע הוא למעלה מהטבע.

ס"ב בד"ה הנ"ל, חלקו הראשון מתחיל (ע' 290) "וביאור הענין הוא, דהנה שם טבע הוא שם כללי" עד "והיותו נבדל גם מן הדומה לו" (ע' 291), זהו סעי' ד' במאמר הטבע. (סעיפים א' ב' ג' במאמר הטבע הוא ביאור הקושיא איך טבע הוא למעלה מן הטבע, ומס"ד מתחיל הביאור).

חלקו השני מן "ובזה יובן לשון רבינו" עד סוף ס"ב, הוא סעי' כז במאמר הטבע.

ס"ג בד"ה הנ"ל, חלקו הראשון מתחיל "וזהו דכללות ענין הטבע" עד "ואין זולתו" (בסיום ע' 291), הוא סעי' ה' במאמר הטבע.

חלקו השני מן "והענין הוא, דהנה בריאה" עד סוף ס"ג, הוא סעי' כט.

ס"ד בד"ה הנ"ל, חלקו הראשון מתחיל "והנה כח הפועל" עד "נראה כלל" (ריש ע' 293), הוא סעי' ל.

מ"נמצא מובן" עד "הגולמי והחומרי", הוא התחלת סעי' לב.

מ"אמנם להיות האדם" עד "למעלה מן הטבע", הוא חלקו האחרון דסעי' לג.

ואח"כ בא סיום המאמר "וזהו נתת ליראיך נס".

ב) ברשימות שם בהע' 5 "ולהעיר שבסוף "מאמר הטבע" של אדמו"ר מהוריי"צ, מציין רבינו: "ע"ד חשבון הטפות עיין במכ' כק"ש" (לע"ע לא הגיע המכתב לידינו)".

דהיינו שפירשו המו"ל בפשטות, שבהמכתב מאדהריי"צ לרבינו ישנו חשבון הטפות, וע"ז כותבים ש"המכתב לא הגיע לידינו".

אבל אולי הפירוש בזה הוא (כיון שנכתב בקיצור נמרץ), שהרי הערות רבינו בענין חשבון הטפות נכתבו כהגהות על מכתב (מאמר) אדהריי"צ, אלא שלפועל לא נכנסו במאמר הטבע, וכמ"ש במכתב אדהריי"צ לרבינו (אג"ק הריי"צ ח"ב ע' תקז, שנסמן ברשימות הנ"ל בשוה"ג) "מכתביך קבלתי ולדעתי הנה אם ידפיסו את המא' הטבע, להשמיט פרטיות ענין החשבון דטפות הים, מאחר דלעצם הענין אינו נוגע כלל".

וכיון שהחשבון דטפות הים לא נכנסו במאמר הטבע, לכן ציין רבינו בסוף המאמר, "ע"ד החשבון דטפות הים עיין במכ' כק"ש", והפירוש יהי' (לערך) כך: ע"ד החשבון דטפות הים עיין ב[הגהותי ש]במכ' כק"ש. והרי זה נדפס בחוברת הנ"ל ע' 10-11.

ברשימות חו' קע, מבאר אהא דמטבע של אברהם אבינו שהי' בזה צורת אברהם ושרה (לרש"י) ולא קשה מהא דאסור לעשות צורת אדם משום דקודם מ"ת הוא, ואף שקיים אברהם אבינו כל התורה, הנה האיסור דשייך גבי אאע"ה הוא "לפני עור", ולכן רק בנוגע לז' מצות שנצטוו עליהם שייך שקיים לפני עור.

אבל איסור זה שלא נצטוו ע"ז לא שייך לפני עור. דלא עור הוא כיון שעדיין לא ניתנה התורה, עיי"ש.

ויש להעיר דיסוד דבר זה כבר מבואר בלקו"ש ח"ה (ויחי עמ' 267) בהא דטבוח טבח, שהשבטים חשבו שהשוחט הוא עכו"ם (-עפ"י פשוטו של מקרא), וז"ל: "ומה שיוסף צוה לטבוח טבח עבור השבטים – כי איתי יאכלו האנשים. הוא דכיון שחשדן אפי' במה שנצטוו (רש"י וישב לז, ב) – לא חשב שאחיו מחמירים לקיים המצוות שלא נצטוו עליהם, ואין בזה משום ולפני עור וגו' שהרי לא נצטוו כלל".

(ועי' דרך אחרת בזה, לקו"ש חל"ה, ואכ"מ).

אך יל"ע בזה אם העיקר הוא שלא נצטוו ע"ז, או שלא הקפידו ע"ז ולכן לא קא עבר אלפני עור, דלכאו' משמע שם שאם אחיו היו מחמירים לקיים המצוות שלא נצטוו עליהם, שפיר הי' עובר בזה אלפני עור, והגם שלא נצטוו כלל.

משא"כ ברשימה הנ"ל מבואר דלא שייך לפני עור קודם מתן תורה כלל, "דלאו עור הוא כיון שעדיין לא ניתנה התורה", ועצ"ע.

[ולהעיר, מש"כ שם בשוה"ג, שלא פרש"י "טול גיד הנשה בפניהם – כי זה יכול כאו"א ליטול בעת אכילתו".]

ילה"ע מהמבואר בפרדס יוסף, דלכן לקחו גיה"נ מקודם הבישול, משום דמבואר במדרש, אין והכן אלא שבת, והי' הסעודה בשבת. ואסור לברור בשבת מטעם בורר, עיי"ש.

וא"כ צ"ע איך יכלו ליטול בעת אכילתם (עי' בארוכה לקו"ש ח"כ מקץ, דשונה הוא השמירת שבת דיוסף משאר השבטים, אך עכ"פ שמרו).

ואולי קא אזיל בשיטה דגם השבטים לא קיימו כל התורה (לפי המבואר בהע' שם), וא"כ גם בורר דשבת בכלל.

ואולי ס"ל דלא נאסר להם גיה"נ מדינה (כהמבואר שם), אלא שהחמירו ע"ע מצד המנהג (כמ"ש בכ"מ) וא"כ אי"ז פסולת ממש, ועצ"ע. ועי' מש"כ מהרי"ל דיסקין עה"ת שם, רמב"ן עה"ת (בראשית כו,ה) ושו"ת חת"ס או"ח ר"ח.

ברשימות חוברת קעד שי"ל לשבת חנוכה השתא נדפסה הרשימה שנדפסה כבר בחוברת ג, עם פענוחים - המענה להרב מהאראדאק מחנוכה תרפ"ט.

המו"ל זיהו את הרב מהאראדאק, שזהו הרב חיים זאב וואלף הכהן ז"ל רבינוביץ [ומציינים אודותו לתולדות חב"ד ברוסיא ולאג"ק אדמו"ר מוהריי"ץ - ויש להוסיף שיום פטירתו הוא ה' שבט תרצ"ו (מכתב יד של אבי זקני הוו"ח ר' לוי יצחק ז"ל שמערלינג שהי' גיסו)].

ולדידי אין זה ברור כ"כ שהרשימה שלפנינו (ועוד רשימות "להרב מהאראדאק") נכתבה להרב רבינוביץ הזה.

לכאו' באותן שנים הוא דבר בלתי רגיל שמישהו ברוסיא יסתכן בקשר מכתבים עם חו"ל גם צ"ע מאיפה הכיר הנ"ל את כ"ק אדמו"ר? והגם שקושיות אלו אפשר לתרץ עליהן, אמנם מצאנו "רב מהאראדאק" אחר, שהי' אז מחוץ לגבול רוסיא ושידוע לנו שהכיר את כ"ק אדמו"ר, והוא הרב יוסף דוד קאסטעל ז"ל, שהי' רב בהאראדאק (שליד מינסק, ולא בהאראדאק שליד וויטעבסק ששם כיהן הרב רבינוביץ ברבנות לפני שעבר לגור בנעוועל) ויצא מרוסיא לריגא בשנת תרפ"ט ונסע לארה"ב בתר"ץ, והכיר את כ"ק אדמו"ר בריגא, כפי שהעיד על עצמו כמ"פ, וגם מאוחר יותר בארה"ב הי' קרוב לכ"ק אדמו"ר.

(ועי' ג"כ ביומן של הרה"ח ר' אלי' חיים אלטהויז הי"ד אודות ראש השנה תר"ץ בריגא, שנתפרסם לאחרונה באחד העתונים, שבין המתפללים הי' "הרב מהאראדאק עם בניו הנוסעים לארה"ב", שהכוונה היא להרב קאסטעל ז"ל).

ולפי כהנ"ל - אולי נכתבה הרשימה (ושאר הרשימות להרב מהאראדאק) להרב קאסטעל?! עכ"פ ברור שהרב קאסטעל ודאי הכיר את כ"ק אדמו"ר, ואודות הרב רבינוביץ לא ידוע לנו על היכרות עם כ"ק אדמו"ר, ולכאו' צריך לציין גם את שם הרב קאסטעל בהוצאות הבאות של רשימות אלו, אף שעכ"פ מידי ספק לא יצאנו.

ברשימות חוב' קע"א: "שמעתי מאדנ"ע בפשיטות שאי לימוד ב"ניתל" אינו שייך ללמוד פנימיות התורה, ללמוד חסידות (לא א"ל טעם ע"ז כק"ש)". עכלה"ק. ונראה שזה אינו הוראה לרבים כי ב"היום יום" י"ז טבת כתב: "מה שנוהגים שלא ללמוד בניתל, שמעתי מאאמו"ר הטעם, שהוא כדי שלא להוסיף חיות. פעם אמר אאמו"ר: די מתמידים וואס די אכט שעה איז זיי נוגע בנפש, האב איך ניט האלט...". ולא הובא שם אודות שמותר ללימוד פנימיות התורה.

ועי' גם בספר השיחות תש"נ (מוגה) ש"פ וישב, סעיף ז, דמשמע להיפך, שאע"פ שאין יכולים ללמוד תורה בלילה זה מ"מ צריכים לנצל את הזמן באופן טוב עכ"פ, (ואין מחלק כ"ק אדמו"ר בין נגלה דתורה לפנימיות התורה) עיי"ש בארוכה.

ובספר נטעי גבריאל הלכות חנוכה עמ' רנז, שולל הסברא שלימוד דא"ח מותר - בשם רבינו - אבל לא ציין מקור לזה.

בנוגע לכללות הענין, יש כמה רשימות שכנראה אינם הוראה לרבים. לדוגמא, בענין ההפטרות שאמר כ"ק אדמו"ר הריי"ץ הנזכרים ברשימות חוב' קכב: "הפטרת שמעו: עד "אלוקיך יודא" ואח"ז פסוק הלוא.. נעורי אתה" עכלה"ק, ואילו ב"סדר ההפטרות שיש בהם חילוקי מנהגים" נדפס: "שמעו דבר ה' וגו' - אלוקיך יהודא, אם תשוב - ובו יתהללו". ונוהגים אנו כמבואר בסדר ההפטרות.

כמו"כ ברשימות חוב' ה' ע' 25 בנוגע לעמידה בשעת קריה"ת, ושם: כמעט תמיד הי' אדנ"ע עומד בשעת הקריאה ופניו הצדה. בעת קריאת השירה ועשה"ד מיסב פניו אל הס"ת... עכלה"ק. ואילו בהערת המו"ל שם "להעיר שב"היום יום" - בתור הוראה לרבים - מובא... בנוגע לקריאת השירה נזכר רק ש"בעת קריאת השירה - עומדים" (יז שבט, שבת שירה; כא ניסן, שביעי של פסח)

ב) במש"כ בהרשימה שם: "אם הי' הצ"צ לומד ב"ניתל" ווייס ניט דער עולם" יש להעיר מאגה"ק רבינו ח"ז ע' קסא: ידוע הסיפור מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם בליל ניטל, נכנס אחד לכ"ק הצמח צדק ומצאו לומד, ושאלו: רבינו, הלא ניטל היום, וענהו הצ"צ: פתח! ווער האט דיר געהייסען זאגען, אבל בכ"ז הנה סגר הצ"צ את הספר ופסק מלימודו.

ברשימות (חוברת קעד) כותב כ"ק אדמו"ר להרב מהאראדאק (חנוכה תרפ"ט):

[הפענוחים מאת המו"ל באים בחצ"ר]

"מה שכתב ששמע מחסידי הצ"צ, שבעת שהצ"צ התראה פנים עם הגאון ר"א [(ר' אברהם אבא)] פאסוילער בוילנא, תירץ לו הצ"צ, על הקושיא הידוע ["למה קבעו (חנוכה) ח' ימים, דכיון דשמן שבפך הי' בו כדי להדליק לילה א', נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות",] ומהו הנס דליל א' דחנוכה – דקרא קאמר [שהדלקת המנורה צ"ל ב]"שמן זית", ואם תאמר דלא נשתייר כלום בלילה הא', הרי זה [(בלילות שלאח"ז) הדלקה] בשמן נס ולא בשמן זית, [ועכצ"ל שלאחרי שהדליקו בלילה הא' נשתייר שמן, וזהו הנס דליל א' דחנוכה, שאף ש"לא הי' בו אלא להדליק יום אחד", מ"מ, נשתייר שמן אחר ההדלקה,] עכ"ל". . .

והקשה ע"ז: "אבל, אם לדון, יש תשובה על סברא זו [ששמע בשם הצ"צ], ו[התשובה] היא:

פשטות לישנא דקרא "שמן זית" – יש לפרש ד[הכתוב] בא להורות על איכות השמן ד[צריך להיות] דומה ל[שמן] הבא מן הזיתים, ד[כמה מעלות יש בו:] צליל נהורי' טפי (שבת כג, א), נמשך אחר הפתילה (שם כד, ב ותוד"ה מריש כ"ג, א ), משיב את הלימוד (הוריות יג, ב), יפה לחכמה (מנחות פה, ב) . . .

[וא"כ, מ"ש "שמן זית" הוא למעוטי שאר סוגי שמנים שאיכותם שונה מאיכות השמן הבא מן הזיתים, ומנא לן למעוטי שמן נס אם איכותו דומה לשמן הבא מן הזיתים.]

ו[בשלמא] במנחות (סט, ב) "בעי ר' זירא חיטין [שירדו בעבים", היינו, חטין] דנס (תוד"ה חטין), ["מהו .. לשתי] הלחם" – משום דכתיב בקרא "ממושבותיכם", והוא מיותר, [אבל לולי יתורא דקרא, אין סברא למעט חטים דנס, שמצד איכותם דומים הם לחטים סתם.] ועוד: [י.ד.ק., כנראה שהכוונה כאן; דאפילו שאינו מיותר – שהרי בא למעט חטים דחו"ל, הרי] דבודאי גם בחוץ לארץ ישנם חטים הדומים באיכותם לחטי ארץ ישראל, ואעפ"כ קפיד קרא א"מושבותיכם", ועל כן מיבעי לי' ["ממושבותיכם אמר רחמנא, לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא ממושבותיכם דוקא, ואפילו דעבים נמי לא"] – אם הקפידא [היא] שלא יהי' מחוץ לארץ, או שיהי' מארץ ישראל. אבל בנדו"ד – איצטריך "שמן זית" למעוטי שאר שמנים, [וכיון שאין כאן יתורה דקרא,] מנא לן למעוטי שמן נס . . .

ולכאו' אפשר הי' לומר דגם בנדו"ד "זית" מיותר, דסתם "שמן" דקרא שמן זית הוא, ואייתר [קרא "(שמן) זית"] למעוטי [שמן] דנס . . . אבל לכי מדייקת שפיר – אינו [כן], דמצינו בקרא "שמן" סתם ואינו שמן זית: בנחמי' (ח' יט') . . . [וכיון ששמן דקרא הוא לאו דוקא שמן זית,] א"כ הדרא קושיא לדוכתא, ד"זית" דקרא דמנורה איצטריך למעוטי שאר שמנים – וכנ"ל בשמן המשחה [שאצטריך למיכתב "שמן זית" למעוטי שאר שמנים] – ומנא לן למעוטי שמן נס". עכלה"ק (מלבד החצ"ר).

ונראה דלכאו' ניתן להסביר את התירוץ של הצ"צ כך:

דהנה אם "זית" הי' מיותר בקרא [דסתם "שמן" דקרא שמן זית הוא], הרי שהי' ממעטים שמן דנס (כמ"ש בס"ג). והשתא ד"זית אינו מיותר כהמסקנא (בס"ו) "א"כ הדרא קושיא לדוכתא, ד"זית" דקרא דמנורה איצטריך למעוטי שאר שמנים . . ומנא לן למעוטי שמן נס"?

וי"ל דאפילו ד"זית אינו מיותר, אעפ"כ ניתן למעט גם שמן דנס, וע"ד הגמ' דמנחות (שבס"ב), ד"ממושבותיכם" ממעטים חטים דחו"ל, ואעפ"כ קמיבעי לי' לר' זירא בחטים שירדו בעבים ע"י נס "ממושבותיכם אמר רחמנא, לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא ממושבותיכם דוקא, ואפילו דעבים נמי לא" (אפילו שמצד איכותם דומים הם ממש לחטים סתם), וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר: "אם הקפידא (היא) שלא יהי' מחוץ לארץ, או שיהי' מארץ ישראל".

ועד"ז י"ל לכאו' גם בנדו"ד, אם הקפידא במ"ש התורה "זית" היא למעט שאר שמנים, א"כ שמן נס (דזית) אינו בכלל שאר שמנים, כיון דאיכותו דומה ממש לשמן הבא מן הזיתים, אבל אם הקפידא היא שיהי' "זית" דוקא, א"כ גם שמן נס אינו בכלל זה, כיון דשמן נס סוף סוף אינו בא בפועל מן הזית (אלא דרק דומה ממש לשמן הבא מן הזית).

ולפ"ז י"ל דהצ"צ למד כצד הב', דאפילו ש"זית" דקרא אינו מיותר ואתא למעט שאר שמנים, אעפ"כ ממעטים נמי שמן (זית) דנס, דהקפידא כאן היא שיהי' "זית" דוקא, ושמן נס אינו בכלל "זית" שיהא "זית" בפועל (הגם שמצד איכותו דומה הוא ממש לשמן זית, אלא דגזיה"כ היא).

והנה לאחר שכתבתי הנ"ל, הגיעני גליון תשסה, וראיתי שהר"י מונדשיין שי' הקשה (בע' 10-11) ברשימה הנ"ל: "עוד נראה מאותה רשימה, שהרבי מפרש את הדברים שנאמרו בשם הצ"צ שצ"ל "שמן זית" ולא "שמן נס", כאילו זו דרשת הפסוק "למעוטי שמן נס", ולכן דן לאורך הרשימה האם אכן המלים הללו מיותרות וניתן למעט מהן שמן נס, או שמא אין הן מופנות וא"א למעט שמן נס.

וזה אינו מובן לכאורה, שהרי הסוברים ששמן נס אינו שמן זית לא מכחה של דרשה הם באים, אלא מפשוטו של מקרא, שהתורה אמרה "שמן זית" וזה אינו שמן זית", עכ"ל.

ולא הבנתי שאלתו, שהרי לפי פשוטו של מקרא התורה שאמרה "שמן זית" הכוונה לאיכותו של שמן זית, ושמן של נס דומה ממש באיכותו לשמן זית, והראי', מגמ' דמנחות שהביא בענין חטים דנס, שמצד איכותם דומים הם לחטים סתם.

ולולי דכתוב בקרא "ממושבותיכם" (שהוא מיותר) לא היה מעיקרא ר' זירא מסתפק אם הם כשרים לשתי הלחם, ורק מפני יתורא דקרא זה בא למעט חטים של חו"ל (הגם שהם דומים באיכותם לחטי ארץ ישראל), וע"ז קמבעי ר' זירא אם חטים דנס ג"כ נמעט (כמו חו"ל) או לא.

עוד כתב הנ"ל: "ולאידך גיסא, הרי רבינו עצמו מביא (ליד הע' 59) את דרשת רז"ל "שמן זית ולא שמן שומשומין [ולא שמן אגוזים ולא שמן צנונות]".

וע"כ שלא בא למעט רק את שלשת מיני השמנים הללו, אלא את כל השמנים שאינם מן הזית [וכמובא בתורה אור בשם ס' הפרדס, שמכל דבר שבעולם ניתן להפיק שמן], ובהם נכלל לכאורה גם שמן נס, ושוב אין צריכים ללימוד מיוחד" וכו' עכ"ל.

ואינו מובן, שהרי כל השמנים שבעולם מצד איכותם אינם דומים לשמן זית, משא"כ שמן נס הדומה לזית ממש, וכל ההבדל ביניהם אינו אלא שלא באה בפועל מן הזית.

והרי מפורש בגמ' דמנחות הנ"ל, שאם אין יתורא דקרא לא הי' ממעטים אותו, כיון שכוונת התורה ד"זית" לפי פשוטו הכוונה להתכונות של זית ותו לא, ורק מצד היתורא דקרא משמעו שצריך גם לבא בפועל מן הזית ולק"מ.

בגליון תשסד העיר הת' פנחס יצחק ראז בענין מה שהדליק כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ח בבית אמו הרבנית, והעיר ממה ששקו"ט בענין זה כו"כ.

הנה יש להעיר גם מסה"ש תרצ"ו- ה'ש"ת ע' 218 אשר מביא מנהגי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב בחנוכה, ושם אשר הי' אוכל סעודה אחרי הדה"נ בבית אמו, עיי"ש, והיינו שקבע שם ביתו. ויש לברר אם אכל שם גם בעש"ק [לפני הדה"נ], וע"ע גם בליובאוויטש וחייל' ע' 51 שמסופר שם הנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בחנוכה.