ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות לסש"ב" פרק לט, מעיר כ"ק אדמו"ר על מ"ש בסיום הפרק - שכשא' לומד סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה "אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא" - "ולכן לעולם יעסוק אדם וכו'": "י"ל דבזה א"ש יותר לעולם, כי גם לתשובה אינו צריך ולהעיר ג"כ מקו"א סק"א בת"ת לאדה"ז ד' ג'". עכלה"ק.

כלומר: לפנ"ז הסביר רבינו הזקן שגם כאשר א' לומד שלא לשמה ממש, סוכ"ס וודאי שיעשה תשובה בסופו של דבר, ואז יעלה כל התורה שלמד - ולכן אין לו להימנע מלימוד התורה, "ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כי לא ידח ממנו נדח"; וכאן, כשמדבר לגבי א' הלומד סתם, חוזר עוה"פ ומסביר "ולכן לעולם יעסוק אדם וכו'"?! - וע"ז מבאר כ"ק אדמו"ר, דבא' הלומד סתם, הלשון "לעולם" א"ש יותר, כי אפי' לתשובה אינו צריך. (אלא רק בזה שיחזור וילמד לשמה).

ולכאורה צריך ביאור:

א) אדרבה: אם הדבר תלוי בתשובה - "וודאי סופו לעשות תשובה", משא"כ אם הדבר תלוי בכך שיחזור וילמד דבר זה לשמה - מנין לנו הביטחון שהאדם יחזור וילמד דבר זה?! (וזה קשה קצת גם בל' של אדה"ז, שכ' "אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה" - ויש לדחות), ועוד: הל' "לעולם" בא לרבות את כל המצבים, כולל גם א' שלומד שלא לשמה ממש - והפי' שמפרש אדה"ז כאן מתאים רק לא' שלומד סתם! וא"כ, מדוע "לעולם יעסוק" וכו' מתאים יותר לפי פירוש זה? נהפוך-הוא.

ב) כ"ק אדמו"ר מעיר מקו"א בהל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג, והמפענחים העתיקו חלק מלשונו - ולכאו' אין בזה שום תוס' ביאור והערה וכו' על הענין שבתניא. עיי"ש.

ויש לפרש שאין כוונת כ"ק אדמו"ר שהלשון "לעולם" מתאימה יותר בא' שלומד בסתם שאז צריך רק לחזור וללמוד דבר זה לשמה, ואדרבה - כנ"ל. אלא כוונתו, שכללות תוכן מארז"ל זה, "לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה" משמע שמהווה הוראה ברורה לאדם, שילמד גם שלא לשמה - כי מתוך שלא לשמה בא לשמה.

והנה, לפי הפירוש הא' שמפרש אדה"ז, שזהו מצד התשובה שבוודאי יעשה וכו', קשה קצת: איך אפשר לומר לאדם לעשות דברים ע"פ ענין התלוי בקב"ה, "שבוודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר"! ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, וע"ד אין סומכין על הנס.

ובכלל, ענין התשובה הוא הרי ביטול המציאות הקודמת, התחדשות, "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים" (הל' תשובה פ"ב ה"ד) - ואיך אפ"ל לאדם במצבו שלפני התשובה, לסמוך על מה שיהי' אחרי התשובה? בסגנון אחר: אין זה "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אלא אדרבה - "מתוך ביטול השלא לשמה בא לשמה"... (ראה בזה בארוכה לקו"ש חכ"ז מצורע ב, והערה 56 שם).

וע"ז הוא שאומר כ"ק אדמו"ר, שלפי הפירוש הב' שאי"ז תלוי בתשובה (שענינה ביטול והתהפכות מקצה לקצה) אלא רק בחזרה על הלימוד לשמה (שזוהי עלי' רגילה שאינה שוללת לגמרי את המציאות הקודמת), זהו ענין התלוי בידי האדם יותר, יובן ויומתק כיצד אפשר להורות לאדם ללמוד גם כשאין לו כוונה לשמה, כי יכול לחזור וללמוד לשמה גם במצבו הנוכחי, ושייך שפיר לומר "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

ועל זה (שדוקא לפי הפירוש הב' מובן טוב מארז"ל "לעולם יעסוק אדם" וכו', משא"כ להפי' הא' שסוכ"ס אין זה "חלק") מעיר כ"ק אדמו"ר מקו"א להל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג, ששם נראה ברור שבגדרי ההלכה אין מתחשבים באותה הבטחה ש"לא ידח ממנו נדח" והוי רק ספק אם יחזור בתשובה או לא, וז"ל: "והא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון י"ל דהרב אין צריך להכניס א"ע לבית הספק, שמא לא יחזור בו";

שאיך שיהי' הביאור בזה, עכ"פ רואים שהפי' הא' "שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, כי בודאי סופו לעשות תשובה" כו' אינו מספיק כדי לתת היתר ללמד תלמיד שאינו הגון, שמזה נראה החסרון בפי' הא' והיתרון בפי' הב'. ואחי שי' העירני עוד מלקו"ש (ח"ז ע' 33 הערה 22), "ואף שברור שסוכ"ס יקיים כ"א מישראל את כל המצוות, שהרי לא ידח ממנו נדח - הרי זהו מצד ההבטחה ד"לא ידח" גו'. אבל מצד הציווי עצמו .. אינו מוכרח שיקיימו אותם"... עיי"ש.

ועדיין צריך ביאור, ואכ"מ.