ברשימות חו' ד' ע' 8 "יהי רצון שאומרים על אכילת התפוח מתוק בדבש - אומרו בין הברכה לאכילה", וכ"ה בהיום יום א' דר"ה, ובס' המנהגים.

והא דלא חשיב הפסק בין הברכה לאכילה, נתב' בארוכה במכתב להגרש"י זוין ז"ל (אג"ק ח"ג ע' קמו) וז"ל, "הנה בכל ר"ה ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג כן וכו', לכן הכנסתי ההוראה בהיום יום, טעם על השינוי ממש"כ בשו"ע אדה"ז, לא אמר לי, אבל סיפר שכן היה עושה כ"ק אדמו"ר נ"ע.

ומה שנראה לפענ"ד טעם המובחר ופשוט - עפ"י נגלה - להקדים ה"יהי רצון" להאכילה, הוא כדי שיהיה היהי רצון סמוך לברכת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת "פרי העץ" שייכת גם אליו. דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס וגאונים, עכ"פ הסמיכו ה"יהי רצון" להברכה שיהיה לו מעין תוקף ברכה, וכיון דא"א בענין אחר, הוי כדיעבד" עכ"ל, עי"ש בארוכה.

ולכאו' צע"ק מה שנדחק בזה, דהוה כדיעבד כיון שרוצים שיהיה סמוך לברכת הפרי, דמצינו עד"ז לכתחילה, והוא מה שנוהגין לומר בברית מילה או"א קיים את הילד הזה לאביו ולאימו וכו', דאומרים אותו בין הברכה לשתיה, והביא הטור (סי' רסה) מבעל העיטור וז"ל ומנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית ולומר קיים את הילד הזה לאביו ולאימו שנק' שמו פלוני וכו' ובקשת רחמים לא הוה הפסק בין ברכה לשתיה, עכ"ל. (עי"ש דיעה שניה, ובהגהות והערות בטור החדשים אות סג.)

ולכאו' למה לא נאמר כן גם בענינינו, דבקשת שתתחדש עלינו וכו' אינו הפסק כלל, דהרי "בקשת רחמים לא הוה הפסק" בין הברכה לאכילה, וא"כ אמאי יחשב זה כדיעבד, (ועי' לשון העיטור הל' כיסוי הדם, שער שני, ע' מז,א).

[-אכן הגרעק"א היה טועם את היין תיכף כשגמר ברכת כורת הברית, מפני חשש הפסק בין הברכה לטעימה, (עי' אגרות סופרים ח"א סי' מז, כתב וחותם תנינא ע' קכט, ועוד) ועד"ז חשש הגר"מ פיינשטיין, (עי' אג"מ ח"ז יו"ד סי' ק"י, ובהדרת קודש להגרצ"פ פראנק סי' כד,) אך רוב הפוסקים לא חששו להפסק, וכן נוהגין לכתחילה-]

ובגוף דברי העיטור נראה, דלכן לא חשיב הפסק (בין הברכה לטעימה, דלכאו' צ"ע,) כי הבקשת רחמים נעשו כחלק מהברכה עצמה, וא"כ אינו בין ברכה לטעימה, אלא הוא גוף הברכה עצמה.

וכן מצינו בברכה רביעית דבהמ"ז שהוסיפו לומר הבקשות הרחמן וכו', דכ"ז נעשה כחלק מברכה רביעית עצמה, דז"ל אדה"ז סי' קפט, "יש מפקפקים במה שאומרים הרחמן בכמה גוונים שהוא הפסק בין בהמ"ז לשתיית הכוס, ויש מיישבין שכיון שנהגו בהם נעשו כאילו הם מטופס הברכה ואינם חשובין הפסק" עכ"ל, וכ"כ הפרישה שם "הכל ברכה אחד הוא"1, ובטור שם מדמה הוספת "הרחמן" בבהמ"ז, ל"או"א" בברית מילה, הרי דלשניהם גדר אחד.

ומבואר כאן יסוד חדש, דכיון שנהגו לומר בקשת הרחמן וכו', נעשה כחלק מהברכה עצמה, ולכן הוא דלא הוה הפסק, ואין הפירוש דמותר להפסיק בין הברכה לטעימה, אלא דלא הוה הפסק כלל, כי הבקשה נעשה כחלק מהברכה, וכ"ה בהא דהוסיפו "או"א קיים את הילד הזה וכו', דכיון שנהגו בהם נעשו כגוף הברכה עצמה2, וא"כ אמאי לא נימא גם בענינינו דה"יהי רצון שתתחדש עלינו" נעשה כחלק מפרי העץ, דהרי כל כה"ג לא הוה הפסק כלל.

[-זהו יסוד המנהג שלא לענות אמן אחר "אל יחסרנו" (רשימות חו' קפב בסופו) כיון דאמצע הברכה היא, דהרחמן ניתוסף בגוף ברכה זו, (עי' אג"ק ח"ז ע' רכח) וכתבתי בזה בגליון דחה"ס תשנ"ח, ולהעיר מל' הרמב"ם פ"ב מהל' ברכות ה"ז "מוסיף בה ברכה לבהב"י. ואכ"מ-]

ואולי אפשר לומר דזהו אכן הביאור במכתב שם "כדי שיהיה היהי רצון סמוך לברכת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת "פרי העץ" שייכת גם אליו", דהכונה שנעשה חלק מהברכה, [-אך דחוק דא"כ אמאי לא הביא מהנך דלעיל. ואולי י"ל דא"א להוסיף בטופס הברכה דברכת הנהנין, ורק באידך דהם ברכת המצות, ועצ"ע.]

ובהא דיתוודה בלחש בין התקיעות, דיש שנהגו לומר היהי רצון3, אך מנהגינו להתוודות במחשבה דוקא ולא בדיבור כדי שלא יהיה הפסק (המלך במסיבו ח"א עמ' רלג, ועי' אוצר מנהגי חב"ד עמ' קכד), הנה שם לא שייך לומר דבא בהמשך להברכה, כיון דמתוודה בין תקיעה לתקיעה, ואינו מיד לאחר הברכה ולכן הוא דהוה הפסק.

והגם דלענין חזק חזק ונתחזק, מנהגינו דאומרו גם העולה לתורה ולא חשיב הפסק כי שייך לקריאת הסיום, (אג"ק ח"ד עמ' יד, ובהתוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 252 נתב').