ר"מ בישיבה
בלקו"ש חל"ו פ' בשלח (ב) מבאר הענין ד"ברכו במן", דברכת המן דיום השבת נמשכת למוצאי שבת, שהעומר השני הספיק להם לא רק לב' סעודות דיום השבת אלא גם לסעודת הלילה דמוצ"ש, כי מכיון דזמן דהמעת לעת לענין ירידת המן הוא באופן של "הלילה הולך אחר היום" הרי גם לענין זמנה של ברכת המן דשבת כך הוא, שברכת המן דיום השבת נמשכת למוצאי שבת, ואדרבה סעודת ליל ש"ק היתה בהעומר הראשון שירד בשביל ערב שבת, ודוקא סעודת מוצאי שבת היתה מן העומר השני שירד במיוחד בשביל יום השבת, שבו קרה הנס ש"לא הבאיש ורמה לא היתה בו", ועפי"ז ממשיך לבאר דענין השבת בכלל נמשך עד זמן סעודת מוצ"ש, כיון דברכת השבת נמשכת עד סעודת מוצ"ש שהברכה כוללת הספקת מזון לסעודה דמוצ"ש, וזהו הטעם שסעודה זו היא סעודת "מלוה מלכה" שאז מלווים את השבת ביציאתו, כיון שבסעודה זו היא גמר "ברכת" השבת, ויסודה של סעודה זו היא ~ "זכר למן" עיי"ש.
והנה ממ"ש בהשיחה דסעודת ליל ש"ק היתה מהעומר הראשון שירד בשביל ערב שבת, ודוקא סעודת מוצאי שבת היתה מן העומר השני שירד במיוחד בשביל יום השבת שבו קרה הנס שלא הבאיש וכו', משמע שב' העומרים שירדו בע"ש חלוקים היו זה מזה, שמעומר הא' שהתחילו לאכול בערב שבת בוקר היו צריכים לאכול ממנו בליל ש"ק בכדי שלא יותיר לבוקר, ורק מעומר השני היו יכולים לאכול בש"ק בוקר ובערב, כי אי נימא שכל ב' העומרים ביחד נעשו למציאות אחת ויכולים לאכול מכולו בשבת וכו' לא שייך לחלק בין המן של ליל ש"ק ושל מוצש"ק ולומר דרק בשל מוצאי שבת קרה הנס שלא הבאיש וכו'.
אם מותר להותיר ולאכול ב' עומרים בשבת
ובכמה ספרים (ראה בס' למיסבר קראי ורנת יצחק ועוד) חקרו בזה דכשירד להם בע"ש ב' עומרים האם היו יכולים להשאיר לשבת יותר מעומר, כי כל הב' עומרים הפכו להיות מציאות אחת ~ אוכל דשבת, או דעומר אחד הוא של יום הששי ואסור להותירו והוא מתקלקל בבוקר של שבת, ורק עומר הב' מותר להותיר לשבת, והביאו ראי' מהא דכתיב "לחם משנה" ופירש"י שהוא לשון משונה שנשתנה לשבח בריחו וטעמו, דמשמע מזה שכל ב' העומרים היו משונה בטעמם, כי כל הב' העומרים יכול להיות אוכל דשבת, והפסוק בא לומר דלא תימא שרק עומר א' מותר להשאיר ליום השבת, אבל עומר השני שבא ליום ששי אסור להניחו לבוקר, אלא אפילו אם נשאר יותר מעומר מותר להשאיר כולו למשמרת עד הבוקר, משום דלא ניתן עומר אחד בשביל יום ששי ועומר אחד לשבת אלא שניתן להם ב' עומרים לב' הימים, וגם אילו רצה להתענות בע"ש מותר להשאיר ב' העומרים לשבת עד הבוקר, ולכן נשתנו ב' העומרים בריחו וטעמו כיון שכולו ניתן גם עבור השבת.
וי"ל דנפק"מ גם לפי מה שנסתפק בשו"ת אהל משה (צווייג) ח"א סי' נ"ב בנוגע להמן של שבת דניתן להם בע"ש בשביל שבת, ולא חל בו האיסור ד"אל יותר ממנו עד בוקר", האם מותר להם לשייר ממן זה גם לימות החול דאמרינן הואיל והותר הותר, או דהותר רק ליום השבת ולא ליום א' עיי"ש דשקו"ט בזה בארוכה, ועי' גם בס' למיסבר קראי שם שנסתפק בזה, וכתב דאי נימא דהותר ממנו האיסור לעולם יתיישב הא דמקשים דאיך אכלו המן שלקטו ביום שמת משה מז' באדר עד ט"ז בניסן כדאיתא בקידושין לח,א, ובמכילתא פ' בשלח, ומקשים איך היו רשאים להותיר מן לכל ימים אלו הכתיב "איש על יותר ממנו עד בוקר"? אבל אי נימא דבמן של שבת אמרינן הואיל והותר הותר א"ש, דכיון דמשה רבינו מת בשבת במילא על אותו המן לא חל האיסור להותיר עיי"ש, ובנדו"ד אי נימא דעל העומר של ע"ש חל האיסור להותיר לש"ק, נמצא דספק הנ"ל הוא רק בנוגע לעומר השני, אבל אי נימא שהיו מציאות אחת ובב' העומרים ליכא האיסור להותיר לשבת, נימא כן גם בנוגע לימות החול שבב' העומרים ליכא האיסור.
ועי' גם בס' משאת המלך (פ' בשלח) שנסתפק בזה אם אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי גם לימות החול, וכתב דלכאורה צ"ל דמותר גם לימות החול כי לא מצינו כאן לימוד מיוחד לדרוש איסור דלא תותירו לבוקר שני ע"ד שדרשו בשריפת נותר, אבל אח"כ מסיק די"ל שבאמת יש בו איסור להותיר ליום א', כי יש לפרש דכל האיסור מעיקרא להותיר לבוקר הוא משום שיש להם מן אחר שירד להם, ובשבת שאין להם מן אחר ליכא האיסור, ונמצא דאין הפי' שחל כאן היתר חדש על המן דש"ק, אלא דמעיקרא לא נאמר בו האיסור כיון שאין להם ירידה אחרת, משא"כ ביום א' שירד מן אחר חל עליו אז האיסור, ולפי"ז לא קשה גם ממה שהותירו אחרי מיתת משה, דשם ג"כ לא חל האיסור כלל, כיון דלא הי' ירידה אחרת עיי"ש.
אבל גם זה אינו לכאורה כמבואר בהשיחה, כי אי נימא דכל יסוד האיסור דבל תותירו הוא משום שיש אז ירידה אחרת, א"כ למה מבואר בהשיחה דרק בעומר השני הי' הנס שלא הבאיש וכו' ומשמע כנ"ל דבעומר הראשון של ע"ש הי' איסור להותיר וכו', הרי בינתיים לא הי' ירידה חדשה, וא"כ לא שייך לאו זה גם בעומר הא'? ואולי אפ"ל לפי השיחה דעומר השני עבור יום השבת הוא כירידה חדשה בפ"ע ליום השבת ולכן לגבי עומר הראשון חל האיסור להותיר.
טעם האיסור דלא תותירו וגו'
מיהו יש לחלק דרק כשיש ירידה למחר יש איסור להותיר, די"ל דזהו בכדי שיבטחו בה' שגם למחר ירד המן, כמ"ש באבן עזרא (פסוק י"ט), וראה יומא עו,א, אבל בנוגע לשבת שכבר הי' להם ב' עומרים י"ל דלא שייך הך איסורא.
ובתורה שלימה שם (אות ק"ב) הביא ממכילתא דרשב"י דאל יותר וגו' הוא "גזרת מלך", ובאות ק"ג הביא ממדרש לקח טוב "כדי לתת נס בתוך נס", ובאות ק"ד הביא מזוהר משום דכל יומא ויומא מתברך עלמא מהההוא יומא עילאה וכו' וע"ד משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר, מ"ט בגין דלא יהיב ולא יוזיף יומא דא לחבריה וכו', דלפי"ז שייך האיסור אפילו בלי ירידה שני' כמו בעומר דע"ש אף דבשבת לא הי' ירידה.
ובס' הדרת קודש יהושע ה,יב, תירץ קושיא הנ"ל איך אכלו ישראל המן אחר מיתת משה הרי יש לאו דלא תותירו? ותירץ עפ"י מ"ש הרמב"ם בס' המצוות שורש ג' דהלאו דאל יותר ממנו וגו' הוא מצות שעה ואינה נוהגת לדורות, ובמילא י"ל דלאו זה מתקיים רק בעת ירידת המן, אבל לאחר שמת משה וכבר פסק המן מלירד במילא כבר נתבטל הלאו ולא הי' שום איסור להותיר עיי"ש, ועי' גם בחידושי הגרי"ז פ' בשלח שתירץ עד"ז דלאו זה לא הי' נוהג אלא בשעה שהי' המן יורד אבל משפסקה ירידת המן פסקו דיניו ותו לא הי' איסור להותיר, הנה תירוץ זה יש לבאר כנ"ל, שהאיסור הוא בכדי שיבטחו בה' שגם למחר ירד המן, אבל לאחר שכלה המן כשמת משה וידעו שלא ירד למחר ליכא איסור להותיר, גם אפ"ל עפ"י הזהר (דכנ"ל לכאורה צ"ל כן לפי השיחה) שההנהגה זו דלא יוזיף יומא דא לחבריה וכו' הי' רק בעת ירידת המן ולא אח"כ. עוד תירץ הגרי"ז דאפשר דכאן הי' עפ"י הדיבור שישאירו עיי"ש.
מן הניתוסף אחר מיתת משה
וי"ל בזה עוד, עפ"י מ"ש הרבי ברשימה חוברת קע"ד דאי נימא דשמן של נס פסול למנורה דבעינן שמן זית דוקא ולא שמן נס, עכצ"ל בנס חנוכה שניתוסף רק באיכות ולא בכמות דאל"כ הרי השמן הנוסף הוא שמן של נס ולא שמן זית עיי"ש, ועד"ז אפ"ל הכא בנוגע להמן שאכלו אחר מיתת משה, דאי נימא שניתוסף ב"כמות" המן לל"ט יום, נמצא דאין זה אותו המן שנפל מן השמים אלא מן שניתוסף בכלי וע"ז לא נאמר האיסור דלא תותירו כלל, דהאיסור נאמר רק על המן שיורד מן השמים.
ובעיקר ספק הנ"ל אם אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, הנה באור החיים וספורנו על הפסוק ויאמר משה אכלוהו היום וגו' (טז,כה) כתבו בהדיא דמשה אמר להם שההיתר הוא רק ליום השבת בלבד ולא יהי' מותר אחר השבת עיי"ש, וראה הערה 40 וראה גם בגליון תריז.
Download PDF