בלקו"ש חל"ד שיחת ר"ה מביא הגמ' ר"ה לד,ב, ת"ר תקיעות וברכות של ר"ה כו' מעכבות, מאי טעמא אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליהם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר, וברש"י שם מבואר הפירוש בזה שהברכות מעכבות התקיעות והתקיעות מעכבות הברכות, אבל בתוס' לעיל לג,ב, (ד"ה שיעור) וכן הרא"ש שם ועוד פירשו דהיינו שהברכות מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע לברך שלשתן לא יברך כלל, וכן התקיעות מעכבות זו את זו שאם אינו יודע לתקוע תקיעה שברים תרועה לא יתקע כלל עיי"ש. וזהו גם פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (הל' שופר סוף פ"ג) שהרמב"ם סב"ל כתוס' והראב"ד כרש"י.

ומבאר פלוגתתם עפ"י ב' פירושים שיש לפרש בהא דקאמר בהמשך הגמ' מאי טעמא אמר רבה וכו' אמר לפני בר"ה מלכיות וכו' ובמה בשופר, שישנם בזה ב' פירושים (עי' בחי' הריטב"א שם): א) דקאי על תקיעת שופר שכל סדר בפני עצמו צריך תקיעת שופר, (ומקשה הריטב"א דא"כ נמצא דעדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות כיון ד"שופר" קאי על התקיעות? ומתרץ דלא צריך ליתן טעם על פסוקי שופרות דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר). ב) דקאי על פסוקי שופרות, שע"י אמירת פסוקי שופרות עולות התפלות דמלכיות וזכרונות לפני הקב"ה, ובזה תלוי פלוגתא הנ"ל בהפירוש ברכות ותקיעות מעכבות, דרש"י פי' שהברכות מעכבות התקיעות כו' משום שמפרש "ובמה בשופר" קאי על תקיעת שופר, נמצא דבזה גופא מודגש שהברכות תלויות בהתקיעות שהם ענין אחד, אבל התוס' וכו' מפרשים "במה בשופר" שהכוונה הוא לפסוקי שופרות, נמצא דמודגש בזה איך שהברכות עצמן תלויות זה בזה [ולא איך שהברכות והתקיעות תלויות זה בזה], ולכן מפרשים הפירוש שהתקיעות מעכבות זו את זו וכן הברכות מעכבות זו את זו, (וראה הערה 19) וממשיך לבאר הא גופא במה תלוי אם הפי' "במה בשופר" קאי על התקיעות או הברכות דשופרות עיי"ש בארוכה.

והנה ברא"ש שם (פ"ד סי' י"ד) הביא בשם רי"ץ גיאות דמנהג הישיבות שבתפלת מוסף היחידים מתפללים שבע והש"ץ מתפלל ט', ומביא שם שהרמב"ן סב"ל כדיעה זו וביאר הטעם דכיון דמבואר בגמ' דהלכה כרבנן בשאר ימות השנה שאין הש"ץ מוציא היחיד, ורק בר"ה נפסק ההלכה כר"ג שהש"ץ מוציא היחיד משום דאוושא, נמצא שיחידים חייבים בז' דלא גרע מכל יו"ט שצריכים להתפלל ז' כיון שהן חובת היום ורק במלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהן בהם אמרינן שהש"ץ מוציאם ידי חובתם, אבל הרא"ש מקשה עליו דכיון שתיקנו ט' ברכות בתפלת מוסף של ר"ה האיך יהא הקהל מתפלל רק ז' וידלגו הב', שהרי הט' ברכות בר"ה הוה כמו ז' של שבתות ויו"ט, וכשם שאי אפשר לדלג מאותן השבע, כן אי אפשר להן לדלג מהט'. וראה בטור או"ח סי' תקצ"א שהביא ב' דיעות אלו וכנ"ל. וצריך ביאור בפלוגתת הרמב"ן והרא"ש.

וראה גם בבעל המאור שם דסב"ל שכל התפלות דר"ה הן של ט' ברכות של שחרית ושל מנחה ושל ערבית, וראייתו מהגמ' (ברכות כט,א) י"ח ברכות שבחול כנגד מי ושל ז' שבשבת ויו"ט כנגד מי ושל ט' דר"ה כנגד מי עיי"ש, דמשמע מזה דהט' ברכות של ר"ה הוה כמו י"ח דחול וז' דשבת כו', וכשם דבחול ושבת הן של י"ח וז' בכל התפלות שבהן, כן הכא בר"ה שכל התפלות הן של ט', גם הביא ראי' מהמשנה לב,ב, העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע, היינו הבעל המוסף ולא הבעל שחרית, משמע מזה שהההוספה במוסף הוא רק בזה שיש תקיעות שהשני "מתקיע", אבל בנוגע לט' ברכות ליכא חילוק, והרמב"ן שם במחלמות חולק עליו דזה אינו דרק במוסף תיקנו ט' ברכות ולא בשאר התפלות, וראי' לזה דהרי אמרינן אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר, משמע דרק כשיש תקיעת "שופר" יש אמירת מלכיות וכו' וזהו רק בתפלת המוסף, דלדברי בעל המאור כיון שאומרים מלכיות וכו' גם בשאר התפלות היו צריכים לתקוע גם אז? ומה שאמרו השני מתקיע הכוונה להברכות השייכים להתקיעות עיי"ש, וגם הכא צריך ביאור בפלוגתתם.

ואפשר לומר שכל זה תלוי בב' האופנים שנתבארו בהשיחה, דהנה אם הפי' "ובמה בשופר" היינו בתקיעת שופר, נמצא דהברכות מצ"ע אינן חפצא בפני עצמן אלא הן חלק מהתקיעות שכן תיקנו רבנן שהברכות הן דין בהתקיעות וזהו הטעם שהברכות מעכבות התקיעות והתקיעות מעכבות הברכות כיון ששניהן הן ענין אחד, משא"כ לפי הפירוש ד"ובמה בשופר" קאי על הברכות, הרי מודגש בזה שהברכות הן חפצא בפני עצמן, ולאופן זה נימא דברכות אלו נתקנו בעצם התפלה, דתפלה זו היא של ט' ברכות, כי לפי אופן הא' נמצא שאמירת מלכיות וכו' אינו מעצם התפלה אלא הוספה מצד התקיעות שיש שם, כיון שמעשה התקיעות ודאי אינן מעצם התפלה, משא"כ אם האמירות הן מציאות בפני עצמן ודאי מסתבר לומר דבר"ה תיקנו אמירות אלו בגוף התפלה.

ולפי"ז מבואר היטב פלוגתת הרמב"ן והרא"ש אם שייך שהקהל יתפללו רק ז', דהרמב"ן סב"ל כשיטת רש"י דכל האמירות הוא משום התקיעות וכלשונו (מובא בהערה 15): "שהברכות מעיקרן בתקיעות תיקנו כדמייתי עלה.. אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר", ונמצא שהאמירות אינו חלק מעצם התפלה, ועצם התפלה הוא רק ז' ברכות לכן שפיר סב"ל שהקהל יתפללו רק ז' ולא קשה עליו קושיית הרא"ש דזהו כמו שמדלג בז' דשם הרי מדלג בעצם התפלה משא"כ הכא הרי מתפלל ז' וההלכה כר"ג רק במה שניתוסף על עצם התפלה דבזה הוא שאני משאר יו"ט דאוושא, אבל הרא"ש סב"ל כתוס' (וכמובא בהשיחה בהדיא שכן סב"ל) וכפי שנת' שהברכות הן חפצא בפני עצמם ותיקנום בגוף התפלה, לכן שפיר מקשה דאיך שייך לומר שהקהל יתפללו מוסף רק ז'.

וזהו גם הפלוגתא בין בעל המאור עם הרמב"ן והרמב"ן לשיטתו קאי, דבעל המאור סב"ל שהאמירות הן מציאות בפני עצמן ותיקנום בעצם התפלה לכן סב"ל דאין זה דוקא בתפלת מוסף אלא בכל התפלות, ולא קשה עליו דהא דאמרינן "ובמה בשופר" דא"כ יתקע בכל התפלות כיון דלדידיה "ובמה בשופר" קאי על הברכות דשופרות, ולשיטתו שפיר קא מדייק ממתניתין דהשני מתקיע שהחילוק הוא רק בתקיעות לבד, כיון דאמירות אלו אינן חלק מהתקיעות אלא מעצם התפלה, ומתקיע היינו רק המעשה התקיעות בלבד, משא"כ הרמב"ן לשיטתו שכל האמירות הוה דין במעשה התקיעות כנ"ל שפיר הקשה דאי נימא שהאמירות ישנן בכל התפלות הי' צריך לתקוע בכל התפלות, ולפי"ז מובן ג"כ למה לשיטתו ליכא ראי' מהשני מתקיע, כיון דלשיטתו כשאמרינן "מתקיע" הכוונה גם להאמירות שהן חלק מהתקיעות.

ויש להוסיף בענין זה עוד בהא דתנן בר"ה כו,ב, ששוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות, [דגם במוצאי יוהכ"פ בשבת היובל] תוקעים כמו בר"ה עם אמירות מלכיות זכרונות ושופרות, ובטורי אבן שם הקשה דמה שייך אמירות אלו ביובל לשלוח עבדים, דבשלמא בר"ה שייך הענין דתמליכוני עליכם וכו' אבל ביובל שהתקיעה אינה אלא לסימן שהעבדים יוצאים לחירות מה זה שייך? ותירץ דכיון דילפינן שם גז"ש מהדדי לענין חיוב תקיעות, תיקנו בזה גם האמירות כמו בר"ה אעפ"י שאין הטעם שייך עיי"ש.

וזה יתבאר עפ"י שיטת רש"י וכו' דבר"ה תיקנו שהברכות והתקיעות הן חפצא אחת כנ"ל, ובמילא תיקנו כן גם ביובל, אבל לפי תוס' וכו' שהאמירות הן חפצא בפ"ע ותיקנום בעצם התפלה לכאורה אכתי צריך ביאור דמה זה שייך ליובל, ועי' גם תענית יז,א, שכן תיקנו גם בשעת מלחמה, וברש"י שם (שאינו מרש"י עצמו כמ"ש החיד"א בשם הגדולים ערך רש"י ושדי חמד כללי הפוסקים סי' ח' אות ג' ומהר"ץ חיות סוף תענית וראה לקו"ש שם ע' 41 הערה 5 ובכ"מ) כתב דלא ידעינן דמנא אתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכיות כו' בשעת מלחמה עיי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דלפי השיטה (של רש"י עצמו וכו') שתיקנו הברכות ביחד עם התקיעות א"ש שגם במלחמה תיקנו כן.

ר"ה שחל להיות בשבת

ב) בהא שמבואר בדא"ח הטעם דאין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת, כי ענין דתק"ש נפעל ע"י ענין השבת מצ"ע, וכפי שמבואר בארוכה, יש להעיר גם בהא דאיתא בר"ה טז,ב, ואמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן, ובתוד"ה שאין כתבו לפרש בשם הבה"ג: "לא דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא" ובמשך חכמה פ' אמור פירש דברי הבה"ג דאין התקיעה מ"ע כמו כל המצוות אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותו, וכי אנוס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי, וכמו מכפר ביוהכ"פ, וזה דומה לחולה אם באונס לא יקח הרפואות האם יתרפא, כי כשנעדר הזכרון שופר שמכנסת זכרונות ישראל לאביהם שבשמים, תו החולה בלי רפואה, אולם בשבת דאחד המיוחד ממצוות שופר לתקוע בשופר של איל לזכור עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני (ר"ה טז,א) לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועלת ממצות שופר, אשר אם יבוטל אף באונס הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו ית', יהי מה יעבור עלינו מה ויתקדש שמו ית', פן יעבירנו ד"א ברה"ר ויתחלל שבת חלילה, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו ית', הנה זה גופא מה שאנו לא תוקעים בר"ה שחל להיות בשבת זה גופא עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו כמו שמרצה זכרון השופר, וזהו כוונת הבה"ג דלא קאי ר' יצחק אם מיקלע בשבת עיי"ש.

הנה לפי המבואר בדא"ח מובן בפשטות כוונת הבה"ג, דכיון דכל מה דנפעל ע"י תק"ש נפעל מצ"ע ע"י ענין השבת ועוד יותר, מובן בפשטות כוונת הבה"ג דדברי ר' יצחק שייך רק אם לא תקע באונס, דאז חסר אצלו בפועל הענין דתק"ש, משא"כ כשחל בשבת ישנו הענין דתק"ש מצד השבת.