ר"מ בישיבה
אם כוונה הוא חלק מגוף המצוה
בלקו"ש חכ"ב פ' אמור א' (סעי' ג') מבאר הרבי אודות כוונה בתפלה וז"ל: מצות התפלה איז מיוחד בזה אז אע"פ אז תפלה מוז זיין בדיבור דוקא איז אבער די "מעשה" המצוה פון תפלה ~ "שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום": דער תוכן פון "מתחנן" איז עבודה ורגש בלב האדם ~ ניט עשי' אדער דיבור. און אע"פ אז בכמה מצות איז דער דין אז די מצות של תורה "צריכות כוונה לצאת י"ח בעשיית אותה מצוה", און בשעת עס פעלט די כוונה "לא יצא ידי חובתו מן התורה" ~ איז עס נאר א ענין פון כוונת המצוה, אבער ניט א חלק פון די מצוה גופא, בא תפלה אבער אין די חפצא פון מעשה התפלה ~ "מתחנן ומתפלל" כוונת הלב .. און בלאו זה איז ניט נאהר אז דער גברא איז ניט יוצא ידי חובת המצוה, נאר עס איז ניטא קיין חפצא, דער דיבור איז ניט קיין תפלה. עכ"ל.
למ"ד מצוות איצ"כ ומכוון שלא לצאת
והנה ידוע שיטת הר"ש מובא בתלמידי רבינו יונה ברכות יב,א, בהא דמסתפק בגמ' דאם חשב שהוא יין והתחיל לברך על היין ונודע לו שהוא שכר וסיים שהכל אם יצא יד"ח, והקשה הר"ר יעקב מקינון והא מצוות אין צריכות כוונה וא"כ בודאי יצא? ותירץ הר"ש דמצוות איצ"כ היינו רק בסתם אבל אם מכוון להיפוך אינו יוצא, וכאן כיון שהי' לו מחשבה אחרת שחשב שהוא יין לא שייך לומר דמצוות איצ"כ, וכן כשעושה מצוה ומכוון להיפוך שלא לצאת ודאי אינו יוצא, (ועי' שו"ע אדה"ז סי' תפ"ט סעי' י"ב שכתב ג"כ לענין ספירת העומר דאם מכוון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא אף למ"ד דמצוות איצ"כ, ועי' גם בתוס' פסחים ז,ב, בד"ה לצאת ובסוכה לט,א, דאם נטל לולב ומכוון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא אף למ"ד דמצוות איצ"כ, ובבית יוסף סי' תקפ"ט הביא ב' דעות בזה שיש דסב"ל דלמ"ד דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם מתכוון להיפך יצא עיי"ש).
והקשה על שיטה זו בס' טורי אבן ר"ה כח,א מהך דעירובין צה,ב, אם מצא תפילין בשבת ברה"ר דת"ק סובר דלובש ומכניסן זוז זוג, ור"ג סב"ל דאפשר אפילו יותר מזוג בפ"א, ואחד מהאוקימתות בגמ' שם הוא דפליגי במצות צריכות כוונה או לא, דת"ק סב"ל דמצות איצ"כ, ובמילא אף שאינו מתכוון יש כאן בל תוסיף באם ילבוש יותר מזוג, ור"ג סב"ל דמצוות צריכות כוונה, לכן כיון שאינו מתכוון לצאת יד"ח ליכא בל תוסיף אף כשלובש שתים כו', ותמה הטורי אבן הלא להר"ש יכול לכוון בהדיא שלא לצאת, דבזה אפילו למ"ד דמצוות איצ"כ אינו יוצא, ובמילא לא יעבור על בל תוסיף [כמו שהוא לר"ג דמצוות צריכות כוונה דבלי כוונה אינו עובר על בל תוסיף] וא"כ למה צריך דוקא זוג זוג הרי יכול ללבוש יותר ויכוון בפירוש שלא לצאת?
דעת הגר"ח דהוה חלק מעצם מעשה המצוה
ובס' קו"ש ח"ב סי' ל"ג תירץ בשם הגר"ח דיש חילוק גדול בין מ"ד דמצוות צריכות כוונה ואינו מכוון, למ"ד דמצוות אין צריכות כוונה ומכוון להיפוך, דהנה למ"ד מצ"כ הפי' הוא דהכוונה הוא חלק מעצם מעשה המצוה, דכשם דבעינן תפילין עם בתים וד' פרשיות וכו' ולולי זה חסר בעצם מעשה המצוה, כמו"כ בעינן כוונת האדם לצאת, ואם לא חסר בעצם מעשה המצוה, וכאילו מניח תפילין בג' פרשיות כו', משא"כ למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, הנה לדידיה רק העשי' עצמה עם ד' פרשיות כו' הוה עצם מעשה המצוה, וכוונה אינה חלק מזה כלל, אלא דאם לפועל מכוון להיפוך שלא לצאת יד"ח אינו יוצא, לא משום שיש כאן חסרון בעצם מעשה המצוה, אלא שהוא דין בקיום המצוה, כלשון התוס' בסוכה כנ"ל "דבעל כרחו לא נפיק" דאי אפשר לו לקיים חיובו בזה כאשר הוא מנגד לקיום זה שאינו רוצה לצאת יד"ח.
והנה הפי' בגמ' עירובין דבל תוסיף תלוי במצוות צריכות כוונה הוא, דבל תוסיף עובר רק כשמוסיף במעשה המצוה, כגון כשמניח ב' זוגי תפילין כשרות, כי אם אחד מהם פסול כגון שיש שם רק ג' פרשיות אין כאן בל תוסיף כיון דלא הוסיף במעשה המצוה, וזהו כוונת הגמ' דלר"ג דמצוות צריכות כוונה יכול ללבוש יותר מזוג, כי מכיון דאינו מכוון לצאת, נמצא שאינו מוסיף במעשה המצוה, דהרי זה כאילו הניח ב' זוגי תפילין פסולות, אבל למ"ד דמצוות אין צריכות כוונה נמצא דאף שאינו מתכוון לצאת יד"ח, אבל הרי הכוונה אינו חלק ממעשה המצוה, במילא אם ילבוש ב' זוגי תפילין יש כאן בל תוסיף כיון שהוסיף במעשה המצוה, ואף אם יכוון בפירוש שלא לצאת מ"מ הרי סוף סוף הוסיף במעשה המצוה, כיון דהא דאינו יוצא אין זה משום שחסר במעשה המצוה, אלא הוא דין בקיום המצוה כנ"ל, ולענין בל תוסיף אינו נוגע אם מקיים בפועל או לא, דבודאי אין שם שום קיום מצוה במה שהוסיף, ושם נוגע רק מה שמוסיף במעשה המצוה, ומתורץ קושיית הטורי אבן על הר"ש.
ועי' גם בס' שעורים לזכר אבא מרי ז"ל ח"א ע' ל' שכן ביאר דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, הכוונה הוא חלק ממעשה המצוה ובלי כוונה חסר בהחפצא דמצוה, ובהערה 60 הביא שבס' הליכות אליהו אה"ע סי' ל' תירץ קושיית הטורי אבן כנ"ל, וראה גם בחי' ר' שלמה ר"ה שם שכ"כ.
דעת הרבי שאינו חלק מהמצוה גופא
מיהו מלשון השיחה הנ"ל דלמ"ד מצוות צריכות כוונה ה"ז רק ענין של כוונת המצוה אבל לא חלק מהמצוה גופא משמע דלא סב"ל כן, דהרי לפי הגר"ח מבואר דבלי כוונה ה"ז כאילו מניח תפלין עם ג' פרשיות כנ"ל, ונמצא שחסר חלק מהמצוה גופא.
ועי' בס' ברכת שמואל גיטין סי' י' שביאר החילוק בין דין "לשמה" במצוות לדין "כוונה" במצוות, דדין לשמה הוא דין בעשי' כמו בגט וקרבנות דע"י שעושה אותן לשמה נעשה עי"ז חפצא דגט וקרבן, ובלי' עשי' לשמה לא נעשה גט וקרבן, משא"כ דין כוונה במצוות אינו דין עשי' דנימא דע"י שמכוין נעשה חפצא של מצוה כגון באכילת מצה דע"י שמכוין נעשה האכילה אכילת מצה ובלא כוונה ליכא חפצא של אכילת מצה, דזה ודאי אינו דאין זה דין עשי' אלא עוד דין דהוה בהמצוה דבלי כוונה אינו יוצא, ומבאר נפק"מ בזה אם עשה בתנאי ובספק כו' דלדין לשמה אינו מועיל משא"כ בדין כוונה עיי"ש, דדבריו נוטים להמבואר בהשיחה.
ועי' גם בס' אמרי בינה או"ח סי' י"ד שכתב דאף אם מצוות צריכות כוונה מ"מ אין זה עיכוב בפעולת המצוה, והביא שם מ"ש בס' "זכרו תורת משה" דאף מ"ד דמצוות אין צריכות כוונה מודה דמ"ע הוא "לעבדו בכל לבבכם" וזה נאמר על כל המצוות, רק דאינו מבטל המצוה הפרטית בביטול מ"ע הזאת בכללות, משא"כ למ"ד מצות צריכות כוונה משום ביטול הך מצוה הכללית אינו מקיים גם מ"ע הפרטית, ולכן אף לדידיה עצם המצוה נצטוינו אף בהעדר כוונה דבכל זאת פעולת המצוה בעצמה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו, (ומתרץ בזה קושיית הטורי אבן דלמ"ד מצ"כ למה תיקנו חינוך בקטן הרי קטן אין לו כוונה עיי"ש). דמדבריו יוצא ג"כ דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, גם בלי כוונה ליכא חסרון בעצם מעשה המצוה, וראה בס' מקראי קודש להגרצ"פ פראנק (סוכות) ח"ב סי' ה' ובהררי קודש שם שהביא דבריו וביאר עפי"ז דאף אין נימא במצוות נטילת לולב דעצם הנטילה הוא חלק מהמצוה ולא רק מה שמחזיק בו מ"מ אין זה סתירה להמבואר לעיל דבעת הנטילה יכול לכוון שלא לצאת בו עיי"ש, וראה בזה גם בס' אלה המצות כלל ב' סו"ס ד.
בלי כוונה ה"ה כמתעסק
והנה בהשיחה שם בהא דקאמר דכוונה [למ"ד מצ"כ] אינו חלק מהמצוה גופא ציין (בהערה 32) לשו"ע אדה"ז סי' תע"ה סעי' כ"ח וז"ל: אכל מצה בלא כוונה שלא נתכוון לצאת יד"ח באכילה זו יצא, ולא אמרו שכל המצוות שעשאן שלא במתכוין וכו' לא יצא ידי חובתו, אלא במצוות שאין בהם הנאת הגוף כלל כגון ק"ש (סי' ס') ותקיעת שופר (סי' תקפ"ט) ונטילת לולב (סי' תרנ"א) וכיוצא בהן, שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה, אבל מצוות התלויות באכילה כגון פסח מצה ומרור וכיו"ב כיון שיש בהם הנאה לגוף אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו, יצא ידי חובתו שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה וכו' עכ"ל. דמבואר בזה דלמ"ד מצ"כ כל שאינו מתכוון למצוה הרי לגבי המצוה מתעסק הוא, (והמקור לזה י"ל הוא מר"ה לג,ב, דמדמה הדין דמצ"כ למתעסק עיי"ש), דלפי"ז י"ל דהמעשה מצ"ע שפיר הוה חפצא דמעשה המצוה, אלא שאין עולה לו המעשה למצותו, דמתעסק הוא חסרון בהאדם אבל לא בהחפצא של המצוה, ז.א. דרק ביחס לגבי האדם אין זה נחשב לעשיית מצוה משום דהוה כמתעסק, (ובאמת במתעסק גופא כבר האריכו האחרונים מהו גדרו, ראה בס' אתוון דאורייתא כלל כ"ד וביוסף אומץ שם בארוכה ואכמ"ל), ובמצות אכילה שנהנה הנה ההנאה משלים חסרון זה, וע"ד שכתב רש"י בסנהדרין סב,ב, ד"ה שכן נהנה "הילכך חשיב בכוונה".
ולפי זה יש לבאר גם השייכות דמצ"כ לבל תוסיף, דכמו שמתעסק במצוה אינו עולה לו המעשה למצותו כמו"כ אינו עולה לו המעשה לבל תוסיף כי אותו הטעם שבלי כוונה אינו יוצא מפני שהמעשה אינו עולה לו למצוה, מהאי טעמא גופא אין המעשה עולה לו לבל תוסיף על המצוה, ואי"צ לומר כנ"ל דהוה חסרון בהחפצא כאילו מוסיף בתפילין פסולות.
וגם לפי"ז יש לתרץ קושיית הטורי אבן ע"ד הנ"ל, דהרי למ"ד מצוות אין צריכות כונה ביאר רש"י בר"ה שם ע"ב (בד"ה אלא מעתה) דסב"ל דאינו מתכוון למצוה כמתכוון דמי, נמצא דלדידיה גם בלי כוונה יש כאן מעשה מצוה גם כלפי האדם המקיים, וליכא שום חסרון, לכן עובר על בל תוסיף אפילו בלי כוונה כיון שהוסיף במעשה המצוה, (וראה קובץ הערות אות שד"מ, ולא משמע מרש"י כדבריו, וראה לקו"ש ח"ד פ' תצא). והא דאם מכוון להיפך לא יצא הנה זהו רק חסרון בנוגע לקיום חיובו כנ"ל דאף דעשה מעשה המצוה כדבעי מ"מ בעל כרחו לא נפיק, וזה אינו מפקיע הדין דבל תוסיף כיון דסו"ס הוסיף במעשה מצוה, ובנוגע לקיום הרי בכל אופן בבל תוסיף אינו מקיים שום חיוב.
החילוק בברכת שהחיינו ביום ב' בין לולב לשופר
ב) שמעתי רבים שואלים בנוגע לברכת שהחיינו על נטילת לולב דמברכינן רק ביום א' ולא ביום ב' דמאי שנא מתקיעת שופר דמברכינן שהחיינו גם ביום שני.
וכדאי להביא בזה שהטור או"ח סי' תרס"ב הביא ב' דעות אם לברך שהחיינו בנטילת לולב גם ביום ב' משום ספיקא דיומא, וכתב שאביו הרא"ש הסכים שאין לברך ביום ב' וביאר שם הטעם: "דממ"נ יצא בזמן שאמר בראשון אף אם הוא חול דלא גרע מאילו אמרו בשעת עשייה שיצא, ולא דמי לזמן דקידוש שאומר בליל ב' שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל סוכה".
ובלבוש שם (סעי' ב') כתב דלפי טעם זה מיושב מה שמברכים שהחיינו על תקיעת שופר ביום ב' אע"ג דעל הלולב אין מברכים, כי בשופר לא שייך טעם הנ"ל, כי בשופר אינו מברך בשעת עשייתו מכמה טעמים: א) שרוב בני אדם אינם בקיאין באומנות עשיית השופר אלא אחרים עושים להם א"כ אין הברכה מוטל עליהם עד שתוקעים. ב) אין עשיית השופר בא מזמן לזמן כמו עשיית לולב שהרי בשופר אחד יכול לתקוע כמה שנים ואי"צ לעשותו מחדש בכל שנה, משא"כ בלולב שצריך לעשותו מחדש בכל שנה ושנה לאגדו עם מיניו שאין מיניו מתקיימין משנה לשנה וכו'. ג) שא"צ לברך שהחיינו על עשיית השופר, דבשלמא לגבי לולב שייך ביה עשייה שצריך לתקנו ולאגדו עם מיניו, אבל מה שחותך אותו אין זה נקרא עשייתו שהרי כך הוא נברא ואינו מחדש בו שום דבר עד שאוגד אותו עם מיניו משא"כ בשופר, וראה גם במג"א שם סק"א שכ"כ וראה מחצית השקל שם.
ובב"י שם הביא עוד טעם בשם הרא"ש משום דבעי נטילת לולב ז' ימים, ואם נברך זמן ביום ב' אנו מראים שהוא ספק יום א', ואח"כ ביום שביעי ספק שמיני אין מברכין על הלולב כלל, נמצא שאין הלולב ניטל אלא לו' ימים, משא"כ אם לא נברך זמן ביום ב' אנו מראים בזה דמה שאנו עושים ב' ימים אינו אלא מנהג בעלמא ולא מחמת ספק כי אנן בקיאין בקביעא דירחא עיי"ש, ובשופר לא שייך טעם זה. ועי' עוד בישועות יעקב שם שהביא עוד כמה טעמים בזה.
Download PDF