בלקו"ש חט"ו ע' 374 מבואר החילוק בין דרכו של הרמב"ם והשו"ע, דהרמב"ם אינו כופל הלכה א' שתי פעמים אלא סומך על מ"ש כבר במקום אחר הקודם לזה (יד מלאכי כללי הרמב"ם) משא"כ בשו"ע דאם דין מסויים נוגע בב' מקומות כופל הדין שתי פעמים, ומסביר הטעם, כי שולחן ערוך ענינו – כשמו – שדיני התורה יהיו ערוכים מוכנים לפניו לדעת אותם בשעת הצורך, ולכן כופלים דינים בכל פעם כדי שיהיו ערוכים ומוכנים במקומם, משא"כ מטרת הרמב"ם הוא לקבץ תורה שבע"פ כולה, שאם יקרא אדם ספר הרמב"ם כולו ידע כל הלכות התורה, ובמילא די לכתוב דין אחד פעם אחת.

וכדאי להעיר מדברי המגיד משנה בהקדמתו להלכות שבת (נזכר ג"כ בהקדמת הר"י כולי לספר משנה למלך) וז"ל:

"מהפלגת רבינו בשמירת הסדר הי' לשנות בקצת מקומות קצת דינין להיות לכל אחד מהן מבוא בענינים חלוקים כפי החלוקה הישרה שנחלק מאמריו כו' שבהיות לדין אחד בשני ענינים יבאר רבינו חלק אחד במקומו הראוי לו והחלק השני במקומו האחר ועיין המעיין בדין ההוא וימצאהו במקום אחר מבלתי שלמות חלקיו ויתמה על זה (וע"ש שמביא קושיית הרשב"א בדין מפליג בספינה בהל' שבת פכ"ד שהרמב"ם "לא כתב איסור שלא במקום מצוה" – ורבינו כתב דין זה על השלמות בפרק שלשים מהל' שבת)". עכ"ל הנוגע לעניננו.

שלפום ריהטא אינו מובן, מה איכפת לי' להרמב"ם אם הי' מבאר כל הדין בשלימות גם במקום הא' ולא להשאיר מקום לספיקות וקושיות, אלא הן הן הדברים, שהרמב"ם אינו שולחן ערוך אלא כוונתו לקבץ כל הלכות התורה ודי בפעם אחת.