בלקו"ש (ח"ז ע' 198) בחוקותי (ב) דן בפירוש חז"ל ב"ב (עה, א) בתיבת 'קוממיות', שלדעת ר' מאיר היא מרמזת על זה שלעתיד לבא יהא גובה כל אדם "מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון". ואילו לר' יהודה תהא קומתו מאה אמה. ומצטט מהמהרש"א (שם) שהוא"ו של 'קוממיות' מורה על לשון רבים. ואילו לדעת ר' יהודה מפרש שם שהוא סובר ש'קוממיות' פירושו קומה אחת, "כאילו ווי עס וואלט געשטאנען 'קוממית' (אָן אַ וא"ו)".

ולא הבנתי: בפשטות הוא"ו במלאפום בסוף תיבת 'קוממיות' הוראתה היא "מצב של קומה" [או 'קימה']. וכמו 'ילדות', 'שפלות', שהוראת המלאפום אינה ללשון רבים, כי אם לתאר מצב. ולהוראה על לשון רבים יש לנקד הוא"ו בחולם.[1] ובשלמא ר' מאיר, הרי יש לומר שפירש 'קוממיות' לשון רבים בדרך רמז ודרוש, כאילו נוקדה בחולם. אך לא הבנתי פירוש המהרש"א לדעת ר' יהודה - דהוי כאילו נאמר 'קוממית', שהרי גם 'קוממיות' בוא"ו מלאפום אין הוראתה על לשון רבים?

אכן ההבחנה בין מלאפום לחולם היא מעורפלת קצת.[2]

ואולי בזה יוסבר העובדא שבסדורנו יש כמה מילים שלכאורה היו צריכים להינקד במלאפום אך נוקדו בחולם. ואתן דוגמאות אחדות: "ברוגז תמימוֹת תזכור" (בשחרית של חול); 'אצילוֹת' (ב'פתח אליהו'). 'ידידוֹתיך' (ב'ידיד נפש'); 'הרון והרוממוֹת' (ב'האדרת והאמונה'); 'אריכוֹת ימים' (כן ניקד בסדור תורה-אור בתפלת 'רבש"ע' בעת הוצאת הס"ת בג' רגלים). ואם כי אפשר להעמיס בכל פרט פירוש מיוחד, הרי ההוראה והמשמעות הכללית היא שנקודות חולם ומלאפום מתחלפות זו בזו לפעמים.

והעירו לי שחילופים כאלה יש למצוא במקרא בכמה מקומות. ויתירה מזו: מלת 'הוללות' נוקדה בקהלת (ב, יב ועוד) בחולם, ושם י, יג נוקדה במלאפום, אף כי הוראתם אחת לכאורה.

ואבקש מקוראים מי שיודע פרק בדקדוק, אולי יפרק ויפרש ויפזר הענן המערפל לעיני, ויאיר על כל הנ"ל.