בפ' וישב לז, לד "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים" מפרש רש"י (בד"ה ימים רבים) וז"ל: "כב שנה, משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים… כנגד כב שנה שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, ב' שנה בדרך בשובו מבית לבן - שנה וחצי בסוכות וששה חדשים בבית אל וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופו ללקות כנגדן", עכ"ל.

ולכאורה צ"ב למה יעקב נענש על שלא קיים מצות כיבוד אב ואם במשך כב שנה דהנה, נחלקו הראשונים (תוס', ר"ן) במס' סוכה (כה, א) בענין "דהעוסק במצוה פטור מן המצוה" דהתוס' ס"ל דזה דוקא אם כשיעשה המצוה הראשונה יתבטל מהשני', אך הר"ן ס"ל דגם אם יוכל לעשות השני' אלא שהיא טירחה יתירא עליו לעשותם ביחד, - פטור מן המצוה השני', עיי"ש.

ובריטב"א שם הקשה, דלמה לי' קרא ["בשבתך בביתך" עיי"ש בגמ'] דעוסק במצוה פטור מן המצוה, פשיטא, דמאי אולמי הך מהך, וחידש הריטב"א דהך קרא משמיענו דלא רק שאינו מחוייב לעשות מצוה הב', אלא אסור לו לעשותה, כי המצוה השני' נעשית כדבר הרשות אצלו, עיי"ש. והנה קושיית הריטב"א היא דוקא לשיטתי' דסב"ל כשיטת התוס' אבל לפי שיטת הר"ן הנ"ל לכאורה אין כאן התחלת קושיא, דהקרא משמיענו דאפילו אם יכול לקיים שניהם, מ"מ כיון שהוא טירחא יתירה עליו, לא חייבתו התורה לטרוח לקיים מצוות אחרות. ועיין בשו"ע אדה"ז או"ח סל"ח ס"ז שפסק כשיטת הר"ן. ויש לבאר שיטת הר"ן ואדה"ז דהפטור דעוסק במצוה אינו מחמת שהוא אנוס, דהרי אפשר לו לקיים שתיהם, אלא הטעם הוא דמלכתחילה לא חייבתו התורה, לקיים מצוה השני' כי בשעת מעשה המצוה הרי הוא עסוק בעבודת ה' ודי לו בעבודה זו [ועיין צפנת פענח כללי התורה והמצווה כלל עוסק במצוה שסב"ל דאם עוסק במצוה זו הרי זה כמי שקיים ג"כ מצוה שני', עיי"ש.]

ועייג"כ בספר המאמרים תרס"ו עמוד סח שמסביר הטעם למה ה"עוסק במצוה פטור מן המצוה" כי כל המצוות הם כלולים אחד מהשני, כמו כשמקיים מצוה אחת זה מעין כמו שמקיים כל המצוות, שזה מצד רצון העצמי דהמצוות שלמעלה מהתחלקות. ועפ"ז קשה מכיון שיעקב התעסק במצוות "לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה", "פרו ורבו ומלאו את הארץ", א"כ לפי שיטת הר"ן ואדה"ז שהוא פטור מן המצוה א"כ למה נענש על אי קיום מצות כיבוד אב ואם?

ונראה לבאר זה בדא"פ ובהקדים כ"ק אדמו"ר נשיא דורינו כותב בלקו"ש חט"ו שיחת כ' מר-חשון וזלה"ק: "אין מצוות זיינען דא צוויי ענינים – ווי מען זעט בנוסח ברכות המצוות; חלק (און צד) השווה אין זיי אלע "אשר קדשנו במצותיו", און דער חלק המיוחד (ופרטיו "וציונו מצוה פלונית" וכיו"ב), א) יעדער מצוה האט אירע באשטימטע גדרים וואס טיילען אפ איין מצוה פון די אנדערע מצוות – און מצד אט די גדרים זיינען די מצוות בבחי' גבול. ב) דער צד השווה וואס איז דא אין אלע מצוות וואס מחמת דעם זיינען זיי בבחי' בל"ג. ועיי"ש שעפ"ז מבאר את מארז"ל "לא תהא יושב ושוקל מצותי' של תורה וכו' קלה שבקלות וכו' וחמורה שבחמורות" כו'".

ומבואר בחסידות בכ"מ (עיין בלקו"ש חט"ו פ' לך לך שיחה ב') החילוק בין לימוד התורה וקיום המצוות של אברהם [כמו שאמרו רז"ל "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה", "עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה", ועד"ז אצל] יצחק ויעקב והשבטים, לבנ"י לאחרי מ"ת – מכיון שלימוד התורה וקיום המצוות של האבות היה לפני מ"ת, לפני שהיה ציווי על לימוד התורה וקיום המצוות, ובאופן ד"וירד ה' על הר סיני" ז.א. שהלימוד התורה וקיום המצוות שלהם (בכלל – באופן דאינו מצווה ועושה) מצ"ע ובכח עצמן, ולכן הם לא יכלו להגיע להמדריגה של תורה כמו שהוא למעלה מנבראים אפילו הכי נעלים, רק איך שהתורה יש לה שייכות וקשר עם הנבראים ועבודתם. משא"כ לאחרי מ"ת, מכיון שכבר היה ציווי מלמעלה על לימוד התורה וקיום המצוות, נתנו ביחד גם כח הבורא להגיע לעצמות התורה איך שהיא למעלה מהעולם.

ועפ"ז יש לומר שמכיון שקיום התורה והמצוות של האבות היה מצ"ע ובכח עצמן לכן היה להם רק את הדרגא הא' שבמצוות שזה בבחי' גבול אבל הדרגא הב' שהוא בחי' בלי גבול שלמעלה מהתחלקות לא היה להם. ולכן אצל האבות לא הי' שייך אצלם הענין ד"העוסק במצוה פטור מן המצוה", כיון דכל עניין זה הוא מצד דכשמקיים מצוה אחת זה מעין כמו שמקיים כל המצוות, כיון שזה מצד הרצון העצמי דהמצוות שלמעלה מהתחלקות, כנ"ל, וענין זה לא שייך אצל האבות.