בגליון תשצ העיר הרב א.ה.ה. ממה שכתבו הריטב"א והמאירי (ברכות כג, א) דלמ"ד כל התורה בלה"ק נאמרה - משה הי' שונה להם בלה"ק, "ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון הקודש". וגם הביא מהתוס' (מגילה ג, א) שחסר בעצם היגיעה בתורה כשהלימוד אינו בלה"ק.

ולהעיר דעפ"ז יש לפרש מה שכתב הרמב"ם בפירושו למס' אבות. דנקטינן שם (התחלת פרק שלישי): והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ומפרש הרמב"ם, "שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקודש".

ולכאורה, איזה מצוה (אפי' קלה) ישנו בלמידת לשון הקודש? אלא, לפי הנ"ל אתי שפיר, דהלומד בשאר לשונות חסר אצלו (לדיעה אחת עכ"פ) בענין והגית בו יומם ולילה, ובמילא ה"ז "מצוה קלה".