בגליון ט [תשסז] כתב הרב ב"צ חיים אסטער על קושיית כ"ק אדמו"ר בהא דאיתא בכתבי האריז"ל שהנזהר ממשהו חמץ לא יחטא כל השנה, וא"כ צדיק אשר בודאי נזהר ממשהו חמץ א"כ לא יחטא אף בשאר איסורים, וא"כ איך יתווך עם התוס' דצדיק רק במידי דאכילה אינו נכשל.

והרב הנ"ל תי', דהאריז"ל איירי במניעת "יחטא" דעניינו הוא עבירה בשוגג (דהרי אין כוונתו על עבירה במזיד כי לא ניטל ממנו הבחירה), ומאמר הגמ' "אין הקב"ה מביא תקלה" קאי אאונס. וע"ז כ' התוס' דהוא רק במידי דאכילה, וגם באונס נעשה ע"י האכילה "דם ובשר כבשרו" ולכן מונע הקב"ה תקלה זו מהצדיק. ומתורץ, דאף אם ע"י זהירותו ממשהו חמץ לא "יחטא" בשוגג כל השנה (בכל איסורים) אי"ז מונע שיעבור ב"אונס" שאר איסורים (דלאו מידי דאכילה).

אכן מה שפי' דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים קאי אעבירה באונס, נראה כן גם ממה שפי' כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"ב ע' 308 (בפי' דברי רש"י בגמ' קידושין מ, א ד"ה דאמר הא) "...דלמד מזה ר"צ דהבועל ארמית ראוי למאכל טמא. ולמוד גדול הוא. דהנה בנדו"ד היה כ"ז באונס. וידוע דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אבל דוקא במידי דאכילה (תוס' גיטין ז, רע"א ובכ"מ....". רואים ברור שלומד דמניעת התקלה לצדיקים דהוא באונס.

אבל בהא שכ' שאין ענין זה שייך בשוגג ומדובר דוקא באונס, אינו נראה ממשמעות דברי כ"ק אדמו"ר בשיחה בח"ה ע' 187 דמקשה שם איך היה יהודה עובר באיסור במעשה תמר "...(ס'איז בלויז וואס דער איסור איז באגאנגען געווארען בשוגג, ווייל "לא ידע כי כלתו היא") - און ווי איז שייך צו זאגען אז מען זאל אים מלמעלה דערפירען צו דעם..." וע"ז הביא בהע' 23 שם השקו"ט בדברי התוס' דידן בהא דאינו מביא תקלה לצדיקים. ונראה ברור שגם אשוגג שייך "אינו מביא תקלה לצדיקים" (ורק במזיד אינו נוטל בחירה -וכן הוא בשיחה הנ"ל באחש"פ תש"מ).

והנה פשטות הכתובים באבימלך (שהוא מהפסוקים שמביא אדמו"ר בשיחה שאינו מביא תקלה לצדיקים, ראה במכות ט' א-ב אם קרוב למזיד או לאונס (ובמפרשים שם - ויש לעיין איך הוא בפשש"מ), אבל בהפסוק במשלי (לא יאונה לצדיק כל און) דפי' רש"י "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת", דבפשטות הרי"ז כולל גם עבירה בשוגג (הנעשית בלי דעת). וכן פשטות סיפור דר' ישמעאל שקרא והטה היה בשוגג (ולא באונס) וכן ביהודה בן טבאי (דעל אלה חילק התוס' דלא שייך "אין הקב"ה מביא תקלה" רק משום דלאו מידי דאכילה היא, משמע דבמידי דאכילה לא היה מביא תקלה גם בשוגג.

והנה בעצם הסברא (לחלק ולומר דאין הקב"ה מביא תקלה, דוקא באונס, אבל בשוגג הרי זה שייך למעשה האדם, אפשר שיעבור עליו, אפשר לתלות בב' הביאורים דהראשונים בענין זה: א) הר"ת חילק בין מידי דאכילה בין מידי דלאו לאכילה. ב) ביחוסי תנאים ואמוראים חילק: "ופי' דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים בדבר שאין יכולים לשמור כגון זו שאין לאדם כמוהו לראות ולעמוד על תבשילין...אבל בדבר שאדם גדול יאמר אע"פ שגזרו חכמים גזירתם שלא לעבור על דברי תורה כגון לא יקרא לאור הנר שלא יטה, וסומך ע"ע שיזהר בדבר שלפי שעה יבוא לידי אסורא דאורייתא בכה"ג לא...מיבעי לאזדהורי בנפשיה...בדבר שהאדם מעין אנוס שייך למיפרך...".

ונראה שלפי היחוסי תנאים ואמוראים נראה שמחלקים בין "מעין אנוס" והיכא דלא הוי ליה לאזדהורי בנפשיה, שבזה הקב"ה שומרו שלא יבוא לידי תקלה בין שוגג דהוי ליה לאזדהורי בנפשיה. אבל לר"ת נראה להיפך, שאינו מחלק בין שוגג למזיד וגם בשוגג שומרו הקב"ה שלא יבוא לידי תקלה.