א. בקובץ הקודם (גליון ט [תשסז]), הביא הר' ב. צ. ח. א. מהגמ' גיטין דף ז, א דשם איתא: "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים לא כ"ש", וע"ז כתבו התוס' בד"ה "השתא" שזה מדובר דוקא ב"מידי דאכילה", "דגנאי הוא לצדיק לאכול מאכל איסור".

והביא ע"ז קושיית כ"ק אדמו"ר בשיחת אחש"פ תש"מ, שהקשה מהא דאיתא בכתבי האריז"ל שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה, וא"כ צדיק אשר בודאי נזהר ממשהו חמץ א"כ לא יחטא אף בשאר איסורים ואיך זה יתאים עם מה שכתבו התוס' דצדיק אינו נכשל רק במידי דאכילה. ושם מתרץ כ"ק אדמו"ר על קושיא זו, עיי"ש.

והנ"ל אמר לתרץ באו"א דאולי יש לומר דלשון "חטא" שייך לשוגג, ולשון "תקלה" שייך גם על אונס, ומביא ראיות ע"ז, ועפ"ז מסביר את דעת התוס' מדוע הוא דוקא במידי דאכילה. עיין במ"ש שם בקובץ בארוכה.

ונראה מדבריו שנעלם ממנו מה שאמר כ"ק אדמו"ר בעת ביקור הגרא"א יאלעס ע"ה עם נכדו בחוה"מ פסח דההיא שתא (תש"מ), והובא ג"כ בס' "בצל החכמה" (ע' 86),

באותו ביקור דובר ג"כ בענין זה, וזהו לשון כ"ק אדמו"ר (שאמר אז, באותו ביקור): "בצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם - הפירוש הוא בשוגג כלומר, מובטח הוא שלא יהי' אצלו מצב של "וה' אנה לידו", וכמש"נ "לא יאונה לצדיק כל און" - שפירושו "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת", אבל אין נוטלים ממנו את ענין הבחירה וכו'. עיי"ש בארוכה.

ומדברי כ"ק אדמו"ר משמע, שלומד בפירוש ש(לא רק לגבי הנזהר משהו חמץ בפסח אלא) גם מה שכתוב לגבי צדיקים ד"אין הקב"ה מביא תקלה על ידם", הכוונה בשוגג דוקא, וכפי שכ"ק אדמו"ר מציין להפסוק "לא יאונה לצדיק כל און", ששם הכוונה ש"לא תזדמן לו עבירה בלי דעת", ולא שמדובר לגבי אונס כלל וכלל.

ולפי כ"ז הנ"ל שרצה לתרץ באופן אחר, הנה לא רק שמתרץ עוד תי' שלא מובא בדברי כ"ק אדמו"ר, אלא גם דצריך לפרש המילה "תקלה" באופן של אונס, דהוא לא כמו שפירש רבינו, וצ"ע.

ב. ומה שאולי י"ל בדרך אפשר בכל הנ"ל, הוא: דהגם דדברי נכד הגרא"א (בעת הביקור הנ"ל) היו הן בנוגע לרש"י והן בנוגע לתוס', וכן מפשטות לשון רבינו משמע דכ"ה הפי' בפשטות לפי כולם, הנה יש לדחוק ולומר שבאמת דברי רבינו הם רק לשיטת רש"י.

ועפ"ז יומתק מה שמביא רבינו הפסוק ד"לא יאונה לצדיק כל און" ופירש"י ע"ז ד"לא תזדמן לו עבירה בלי דעת", דבלקו"ש ח"ה ע' 187 (הערה 23) מובא זה כראי' ששיטת רש"י היא ד"אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים" מדובר בכל איסור (מזה שרש"י מפרש "עבירה" סתם, וכן בפסוק כתוב "און" סתם). וע"פ הנ"ל דכ"ז הוא לשיטת רש"י מובן למה מביא זה, דכאן באמת מדובר לשיטת רש"י.

ועפ"ז יש לומר דזהו גופא מחלוקת רש"י ותוס' אם "תקלה" הכוונה בשוגג או באונס, דלפי רש"י הכוונה בשוגג וכפי שמבואר מפרש"י על הפסוק "לא תאונה", ולכן ס"ל לרש"י דהוא בכל איסורים, דהקב"ה לא מזמן לצדיקים לעשות בשוגג כל און. אמנם תוס' ס"ל דהכוונה באונס ולכן הוא דוקא במידי דאכילה, דבשאר איסורי ה"ז נחשב כהיתר, משא"כ במאכל איסור שזה נעשה כחתיכה דאיסור וטמטום הלב כו', וכמו שכתב הנ"ל בהערה.

ועפ"ז יש להמתיק מה שאמר הרבי אז (בסיום השיחה הנ"ל בשעת הביקור), די"ל דהאריז"ל אזיל לשטתי' דרש"י ולא לשיטת התוס', והוא משום שלפי התוס' גם הנזהר ממשהו חמץ בפסח הרי ה"מובטח לו" הוא רק ב"מידי דאכילה".

וע"פ הנ"ל יומתק יותר דמכיון ששיטת האריז"ל היא כרש"י א"כ בכל המקומות הרבים שבהם מובא בשיחותיו של כ"ק אדמו"ר אודות דברי האריז"ל בנוגע ל"הנזהר ממשהו חמץ בפסח", שהוא מדובר לענין שוגג, הרי זה רק כשיטת הרש"י, אבל לשיטת התוס' דלא ס"ל כשיטת הרש"י (שבו נקט האריז"ל), א"כ יפרש בנוגע ל"הנזהר ממשהו חמץ בפסח" דהוא באונס וכן שהוא רק במידי דאכילה. היינו שהמחלוקת היא בשניים.

ג. ולהעיר שבהתוועדויות תשמ"ג ח"ג ע' 1373, תיווך כ"ק אדמו"ר בין שיטת רש"י לשיטת התוס' ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דישנם ב' דרגות בצדיקים: ישנה דרגא בצדיקים שאצלם לא יאונה און במידי דאכילה דוקא, וישנה דרגא נעלית יותר בצדיקים - שאצלם לא יאונה כל און, היינו, לא רק במידי דאכילה, כי אם בכל הענינים.