*) הערת המערכת: נ"ל דהכוונה במ"ש בנוגע לעת"ל הוא, שהפס"ד ברור הוא בנוגע לעת"ל, כי בנוגע לעבר אין שייך פס"ד, אבל לא שאפשר לחלק בין לעת"ל לאיך שהי' בעבר.

איתא בלקו"ש חלק ז (ע' 102): שאדה"ז פוסק בין בנגלה דתורה [בהל' תלמוד תורה פ"ד ה"ג] בין בפנימיות התורה [תניא ספל"ט] בנוגע לכאו"א מישראל יהי' מי שיהי', שבודאי סופו לעשות תשובה – "כי לא ידח ממנו נדח". וכ"ה בלקו"ש ח"י (ע' 2). - ובחלק י (ע' 216): "איך שמתאמתת הבטחת אדה"ז (תניא ספל"ט) ועד כדי כך שהביאה הלכה למעשה בהל' ת"ת פ"ד סוס"ג, דבל ידח ממנו נדח כפשוטו ממש וכו'".

ומעיר הגה"ח הרב מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א (רבה של כפר חב"ד) ב"כפר חב"ד" (גליון 835 ע' 33): ש"אעפ"י שבהפנים השו"ע לא הכריע אדה"ז בהדיא פסק הלכה בין הדיעות, מ"מ כותב כ"ק אדמו"ר שאדה"ז פוסק כדיעה הב'. ע"ש.

ונראה לבאר למה נקט כ"ק אדמו"ר זי"ע שאדה"ז פסק כדיעה הב', וז"ל רבינו הזקן שם: "ולא אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה אלא כשמקיים המצות שלומד בתורה, רק שאינו לומד ומקיים לשם שמים אלא מיראת העונש בעולם הבא או אפילו בעולם הזה, או מאהבת השכר לקבל פרס בעולם הבא, או אפילו בעולם הזה עושר וכבוד של משמאילים בה הניתן מן השמים, או אפילו ליקח לעצמו כבוד וגדולה שיקראוהו רבי ויהיה ראש ישיבה.

"אבל אם אינו מקיים מה שלומד נקרא רשע, ועליו אמר הכתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'. וכל תלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור וגרוע מעמי הארץ, שזדונות נעשים להם כשגגות ולזה נעשים שגגות כזדונות. ועליו אמרו חכמים לא זכה נעשית תורתו לו סם המות.

"ויש אומרים, שאעפ"כ לעולם יעסוק אדם בתורה, כי מתוך שלא לשמה יוכל לבא לידי לשמה, ללמוד על מנת לשמור ולעשות, שהמאור שבה מחזירו למוטב, כמו שאמרו חכמים על פסוק אותי עזבו ותורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה היה מחזירם למוטב.

"וכך אמרו חכמי הקבלה שכל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מכל מקום כשיחזור אחר כך בתשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כמו שכתוב כי לא ידח ממנו נידח אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו. ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם", עכ"ל.

והנה בדיעה הב' מסיים רבינו הזקן (בהוספה): "ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם", ולגבי הדיעה הא' מסיים רק: "ועליו אמרו חכמים לא זכה נעשית תורתו לו סם המות", ולא מסיק "ולפיכך יש לו למנוע מלעסוק עד שיחזור בתשובה", וי"ל דבזה מרמז אדה"ז שדעתו למעשה כדיעה הב', שאין למנוע מלעסוק בתורה לעולם. ולפי זה מובן למה כ"ק אדמו"ר אומר שאדה"ז פוסק כדיעה הב'.

אגב: לקמן בהי"ד כ' אדה"ז: "ואעפ"כ, מי שאין לו יראת שמים לדבר שמם אלא להתגדל או להתפרנס מוטב שיעסוק בתורה שלא לשמה משיתבטל ויפרוש, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה, כמ"ש למעלה" עכ"ל [והיא כאן בה"ג].

ולא כותב כמו כאן "אין לו למנוע" אלא בלשון חיובי "מוטב שיעסוק בתורה", כי כאן מדובר ברשע שאין מקיים מה שלומד, לכן א"א להמליץ עליו באופן חיובי שילמד, משא"כ בהי"ד מיירי שמקיים מה שלומד אלא שלא לשמה, לפיכך ממליץ בלשון חיובי "מוטב שיעסוק".

ולפ"ז יבואר עוד שינוי, דבה"ג נאמר: "כי מתוך שלא לשמה יוכל לבא לידי לשמה", ובהי"ד נאמר: "כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה", וצ"ל למה כאן נאמר "יוכל" ושם לא?

אלא כיון שבה"ג מיירי ברשע שאינו מקיים מה שלומד ו"אף מוסיף כח בהקליפות לפי שעה", א"כ בגלל הריחוק כ"כ נאמר רק "יוכל", משא"כ בהי"ד שלא מיירי ברשע שאינו מקיים מה שלומד, לפיכך לא נאמר "יוכל", כי קרוב הדבר שיבא לידי לשמה.

בלקוטי שיחות חכ"ג (חוקת א עמ' 141) מאריך רבינו לבאר מאמרו של ר' פרנך בסיום מס' מגילה כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום. ומבאר שם גדר העונש בזה. וכן ג' סברות בגדר מטפחת ס"ת.

ולהעיר דהתוס' במס' שבת (יד, א ד"ה האוחז) כתבו: "קצת משמע דלאו דוקא ספר תורה דהא כל כתבי הקודש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים". והעתיקו הרמ"א להלכה (או"ח סי' קמז ס"א) וכ' "ולא נהגו כן. וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו, ובס"ת אפי' בכה"ג אסור".

וכמדומה שממהלך השיחה ביאור רבינו מתאים רק עם דין מטפחת בספר תורה אבל לא בשאר ספרי קודש.

ומתאים הוא עם דברי הנודע ביהודה (שו"ת או"ח סי' ז) שכ' דמדברי הרמב"ם בה"ט מהל' שאר אבות הטומאה ה"ה מוכח דדינו של ר' פרנך לא שייך רק בס"ת. "והא דכתבי קודש מטמאין את הידים לאו משום דר' פרנך הוא אלא להעמיד גוף גזירת הספרים שפוסלים את "התרומה" עי"ש במה שביאר. וראה ג"כ שו"ת רעק"א או"ח סי' צח שנשאר בצ"ע על הרמב"ם שהשמיט טעמא דר' פרנך, ורעק"א לדעתו שדינא דר' פרנך הוא בכל כתבי קודש ע"ש שביאר כן בדין מזוזה.

בהשיחה שם ס"ג כ': "בפשטות יש לומר, אז "כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום" איז ניט סתם אן עונש, נאר המסובב פון דער אחיזה. בל' אחר – אן עונש מדה כנגד מדה", עי"ש הביאור.

ולהעיר מלשון הריטב"א שבת יד,א בקושיית הגמ' נקבר ערום ס"ד "תימא מאי קשיא לי' דאה"נ מדה כנגד מדה" עי"ש מה שתי', אבל עכ"פ מפורש בלשונו שנקבר ערום הוא מצד מדה כנגד מדה, וק"ל.

ומענין לענין באותו ענין, כ' רעק"א שם בתשובה "והך מלתא גופא להניח ידו על המזוזה אין לו מקור בש"ס רק בש"ע (סי' רפה) בהגה"ה בשם מהרי"ל". ולכאורה צ"ע מאי כוונתו, דהרמ"א עצמו כ' בהמשך לדברי המהרי"ל "ומוכח בעבודת כוכבים דף יא" והיינו המעשה דאונקלוס הגר שמנח ידיה על המזוזה אפתחא דביתיה וכו', וצ"ע

בלקו"ש ח"י (ויגש ב) ע' 158 כותב כ"ק אדמו"ר: " . . ע"פ מה שפירש"י לעיל עה"פ "(וישתו) וישכרו עמו - ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין ואותו היום שתו" - היינו במשך כ"ב שנים - ומובן שבאם אחיו לא שתו יין כל זמן זה וגם יוסף לא שתה (שמזה מובן שאין זה בתור תשובה, כ"א מפני הצער), על אחת כו"כ שיעקב שהתאבל גו' לא שתה יין כ"ב שנה . . ".

ונראה פשטות הכונה: שהראיה שהעדר השתיה היתה מפני הצער ולא בתור תשובה הוא רק מיוסף, שהרי הא דהשבטים לא שתו יין היה היה אפשר לפרש שהיה בתור תשובה (וזה גם בהעדר שתייתם למשך זמן דכ"ב שנים). אבל מיוסף שהעדר שתייתו (לא היתה בתור תשובה) מובן היתה בתור צער וא"כ מובן שכן הוא גם להעדר שתיית השבטים ובמילא מובן שכ"ש שביעקב היתה העדר שתיית היין.

וכן הוא בפי' התורה לבעלי התוס' מקץ לד,מד טו: "..ואפשר כי הטעם הוא שלא שתו משום ענוי נפש לצרת יעקב. . .". (אלא שכאן כתוב שההעדר השתיה (וטעם ה"עינוי נפש") היתה עינוי לצער וצרת דיעקב. וגם לפי"ז מובן שי"ל דכ"ש יעקב עצמו שהיה מתאבל גו' דלא שתה יין).

ואין להקשות מהא דאיתא בגמ' שבת קלט ע"א (וכן בב"ר פרשה צח כ) דלר' מלאי משום ר"י מגדלאה שהא דיוסף לא שתה יין הוא פי' הפסוק (בראשית מט כו) "ולקדקד נזיר אחיו" דלכאורה משמע מזה (דאין העדר השתיה בתור צער, אלא) דהיתה העדר השתיה מענין הנזירות (ובל' המדרש שם מר' לוי "נזיר ממש.. " -ועיי"ש בפי' מהרז"ו), וראה המהרש"א שם שמפ' שפי' מהיין לפי שקלקול המכירה בא להם ע"י האכילה ושתיה והוא ע"ד הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והיינו שעניינו דהעדר יין (אינו משום צער, אלא) לפרוש מקלקול כו':

די"ל: א) כ"ק אדמו"ר מפרש בשיחה שם לפי' רש"י בחומש ורש"י מפרש "נזיר אחיו" "פרישא דאחוהי שנבדל מאחיו. . ." (ולא ענין (מדיני) נזירות). והוא ע"ד שבמדרש מביא קודם לזה דיעה ולקדקד נזיר אחיו. "מרחקין אותו אחיו ועשו אותו נזיר...". ולשיטה הנ"ל יפרש העדר שתיית יין משום צער. (ועוד.)

ב) דבזה חולקין ר"י מגדלאה ור"י בר חנינא: לרי"מ דרק יוסף לא שתה העדר שתייתו היה משום ענין הנזירות (ורק הוא הזיר מהיין והם לא הזירו עצמם ממנו אלא שלא נשתכרו). ולריב"ח דגם השבטים לא שתו העדר השתיה היתה משום צער. (ומפרש "נזיר אחיו" נבדל מאחיו וכיו"ב). אלא שזה אינו מעלה ארוכה לפי המדרש שם דמביא בשם ר' לוי שנזיר ממש היה וגם סובר דגם אחיו לא שתו ולא טעמו יין.

ג) ויש לפרש לשיטת המדרש: דמה שכתב "נזיר ממש" (אין הכוונה ענין הנזירות, אלא) הנהגת פרישות נזירות. והוא ע"ד (מובא גם בלקו"ש ח"י ע' 67) פירה"מ (נזיר ד' א) על הפסוק "נזיר אלקים" אשמשון "ענינו פרוש". (ויל"ע לפ"ז מהו הפי' "נזיר אחיו" במה נחשב יוסף יותר "נזיר" משאר אחיו).

בגליון ה [תשסג] העיר הת' ש.ז.ד. שי' על מה שהקשה המהרש"א דאיך יכולים לומר דאברהם לא ראה את שרה עד שבא למצרים, והרי אמרו בקידושין מא, א דאמר ר"י אמר רב דאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה. וע"ש מה שתי' המהרש"א. וע' בההערה מה שהקשה על תירוצי המהרש"א. וממשיך ורוצה לתרץ, דהדין דאסור לקדש וכו' הוא רק לאנשים כערכינו ששייך הגזירה דשמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, אבל באברהם שראה הכוונה והתכלית של נישואין (והוא כמו שמבואר בלקו"ש חלק י"ז בביאור מאמר חז"ל שבת קיח, ב "מימי לא קריתי לאשתי אשתי.. אלא לאשתי ביתי, ע"ש. ועי' ג"כ בלקו"ש ח"ה פ' תולדות א ע' 118 הערה 41 שכתוב כן בפירוש) אין מקום לחשוש דשמא יראה וכו' ע"ש. היוצא מכהנ"ל שבאמת לא ראה אברהם את שרה עד שירד למצרים.

ובגליון תשסה ביאר דבריו ע"פ דברי האור יקרות עמש"כ הרמב"ם הל' אישות פ"ג הל' יט "דאין ראוי להאב לקדש את בתו בעודה קטנה" דמשמע דליכא בזה איסור והביא מקור לזה עיי"ש, ועפ"ז כתב הת' הנ"ל דכן הוא גם לגבי הדיון דאין לקדש עד שיראנה והוא באותו הלכה דאין ראוי לקדש בתו קטנה (עפ"ז תי' מש"כ כ"ק אדמו"ר דקאי כפשטות ל' הגמ' ולא למד כהרמב"ם ע"כ) ולכאו' עדיין אינו מתורץ דהרי אם רוצה לפרש הגמ' כהרמב"ם מובן אבל הרי רצה לפרש עפמש"כ בלקו"ש והרי הוא בעצמו כתב דרבינו לא ס"ל מתירוץ זה (דקאי כפשטות ל' הגמ' ולא כהרמב"ם).

והנה גם עמש"כ דהדין דהמקדש וכו' עד שיראנה, אינו איסור והוא רק בגדר ד"עצה טובה" ורצה להעמיס כן בשי' הרמב"ם, הנה ברמב"ם משמע להיפך דכתב בהלכה הנ"ל וז"ל: "וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה וכו'" דמשמע מזה דאינו רק "עצה טובה" רק דהוא איסור ורק לגבי דין הקודם דאין להאב לקדש בתו קטנה ע"ז ממשיך "וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה" דבא בהמשך למה דאין האב ראוי לקדש בתו קטנה ע"ז כתב האור יקרות דהוא רק עצה טובה (דהוא אותו דין דאל יקדש קטנה רק דקודם כתב לגבי האב וכאן כותב גם על האיש), אבל בתוך דין דלא יקדש אשה עד שיראנה דהו"ע בפנ"ע משמע דהוא איסור.

ועיי"ש בגליון הנ"ל שהביא ראי' לדבריו מהב"י וז"ל "ודיקדק הב"י לכתוב אם אפשר לו לקדשה בעצמו לומר דאם א"א כגון שהוא במקום רחוק וא"א לילך למקומה לראותה, לא יניח מלקדש בשביל זה דלא אומר אסור אלא היכא דאפשר" ומזה הביא ראיה דאין איסור לקדש עד שיראנה דהרי בנמצא בריחוק מקום א"צ שיראנה.

ונראה דאינו ראי' דאפ"ל דהב"י רק מגדיר האיסור, דישנה איסור דמשמעותו הוא דאסור לעשות כן, ואם עשה אז עבר על דברי התורה ולזה מסביר הב"י דאיסור זה אינו כן רק דאם אי אפשר אז א"צ שיראנה, אבל זהו רק אם א"א אבל אם אפשר אז ודאי שצריך ולא כמ"ש הנ"ל דמשמע דאין איסור, רק דאיסור זה הוא רק אם אפשר ולכן אברהם שהיה אפשר ודאי שהיה צריך שיראנה.