בלקו"ש חל"ד שיחת ר"ה מביא הגמ' ר"ה לד,ב, ת"ר תקיעות וברכות של ר"ה כו' מעכבות, מאי טעמא אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליהם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר, וברש"י שם מבואר הפירוש בזה שהברכות מעכבות התקיעות והתקיעות מעכבות הברכות, אבל בתוס' לעיל לג,ב, (ד"ה שיעור) וכן הרא"ש שם ועוד פירשו דהיינו שהברכות מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע לברך שלשתן לא יברך כלל, וכן התקיעות מעכבות זו את זו שאם אינו יודע לתקוע תקיעה שברים תרועה לא יתקע כלל עיי"ש. וזהו גם פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (הל' שופר סוף פ"ג) שהרמב"ם סב"ל כתוס' והראב"ד כרש"י.

ומבאר פלוגתתם עפ"י ב' פירושים שיש לפרש בהא דקאמר בהמשך הגמ' מאי טעמא אמר רבה וכו' אמר לפני בר"ה מלכיות וכו' ובמה בשופר, שישנם בזה ב' פירושים (עי' בחי' הריטב"א שם): א) דקאי על תקיעת שופר שכל סדר בפני עצמו צריך תקיעת שופר, (ומקשה הריטב"א דא"כ נמצא דעדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות כיון ד"שופר" קאי על התקיעות? ומתרץ דלא צריך ליתן טעם על פסוקי שופרות דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר). ב) דקאי על פסוקי שופרות, שע"י אמירת פסוקי שופרות עולות התפלות דמלכיות וזכרונות לפני הקב"ה, ובזה תלוי פלוגתא הנ"ל בהפירוש ברכות ותקיעות מעכבות, דרש"י פי' שהברכות מעכבות התקיעות כו' משום שמפרש "ובמה בשופר" קאי על תקיעת שופר, נמצא דבזה גופא מודגש שהברכות תלויות בהתקיעות שהם ענין אחד, אבל התוס' וכו' מפרשים "במה בשופר" שהכוונה הוא לפסוקי שופרות, נמצא דמודגש בזה איך שהברכות עצמן תלויות זה בזה [ולא איך שהברכות והתקיעות תלויות זה בזה], ולכן מפרשים הפירוש שהתקיעות מעכבות זו את זו וכן הברכות מעכבות זו את זו, (וראה הערה 19) וממשיך לבאר הא גופא במה תלוי אם הפי' "במה בשופר" קאי על התקיעות או הברכות דשופרות עיי"ש בארוכה.

והנה ברא"ש שם (פ"ד סי' י"ד) הביא בשם רי"ץ גיאות דמנהג הישיבות שבתפלת מוסף היחידים מתפללים שבע והש"ץ מתפלל ט', ומביא שם שהרמב"ן סב"ל כדיעה זו וביאר הטעם דכיון דמבואר בגמ' דהלכה כרבנן בשאר ימות השנה שאין הש"ץ מוציא היחיד, ורק בר"ה נפסק ההלכה כר"ג שהש"ץ מוציא היחיד משום דאוושא, נמצא שיחידים חייבים בז' דלא גרע מכל יו"ט שצריכים להתפלל ז' כיון שהן חובת היום ורק במלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהן בהם אמרינן שהש"ץ מוציאם ידי חובתם, אבל הרא"ש מקשה עליו דכיון שתיקנו ט' ברכות בתפלת מוסף של ר"ה האיך יהא הקהל מתפלל רק ז' וידלגו הב', שהרי הט' ברכות בר"ה הוה כמו ז' של שבתות ויו"ט, וכשם שאי אפשר לדלג מאותן השבע, כן אי אפשר להן לדלג מהט'. וראה בטור או"ח סי' תקצ"א שהביא ב' דיעות אלו וכנ"ל. וצריך ביאור בפלוגתת הרמב"ן והרא"ש.

וראה גם בבעל המאור שם דסב"ל שכל התפלות דר"ה הן של ט' ברכות של שחרית ושל מנחה ושל ערבית, וראייתו מהגמ' (ברכות כט,א) י"ח ברכות שבחול כנגד מי ושל ז' שבשבת ויו"ט כנגד מי ושל ט' דר"ה כנגד מי עיי"ש, דמשמע מזה דהט' ברכות של ר"ה הוה כמו י"ח דחול וז' דשבת כו', וכשם דבחול ושבת הן של י"ח וז' בכל התפלות שבהן, כן הכא בר"ה שכל התפלות הן של ט', גם הביא ראי' מהמשנה לב,ב, העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע, היינו הבעל המוסף ולא הבעל שחרית, משמע מזה שהההוספה במוסף הוא רק בזה שיש תקיעות שהשני "מתקיע", אבל בנוגע לט' ברכות ליכא חילוק, והרמב"ן שם במחלמות חולק עליו דזה אינו דרק במוסף תיקנו ט' ברכות ולא בשאר התפלות, וראי' לזה דהרי אמרינן אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר, משמע דרק כשיש תקיעת "שופר" יש אמירת מלכיות וכו' וזהו רק בתפלת המוסף, דלדברי בעל המאור כיון שאומרים מלכיות וכו' גם בשאר התפלות היו צריכים לתקוע גם אז? ומה שאמרו השני מתקיע הכוונה להברכות השייכים להתקיעות עיי"ש, וגם הכא צריך ביאור בפלוגתתם.

ואפשר לומר שכל זה תלוי בב' האופנים שנתבארו בהשיחה, דהנה אם הפי' "ובמה בשופר" היינו בתקיעת שופר, נמצא דהברכות מצ"ע אינן חפצא בפני עצמן אלא הן חלק מהתקיעות שכן תיקנו רבנן שהברכות הן דין בהתקיעות וזהו הטעם שהברכות מעכבות התקיעות והתקיעות מעכבות הברכות כיון ששניהן הן ענין אחד, משא"כ לפי הפירוש ד"ובמה בשופר" קאי על הברכות, הרי מודגש בזה שהברכות הן חפצא בפני עצמן, ולאופן זה נימא דברכות אלו נתקנו בעצם התפלה, דתפלה זו היא של ט' ברכות, כי לפי אופן הא' נמצא שאמירת מלכיות וכו' אינו מעצם התפלה אלא הוספה מצד התקיעות שיש שם, כיון שמעשה התקיעות ודאי אינן מעצם התפלה, משא"כ אם האמירות הן מציאות בפני עצמן ודאי מסתבר לומר דבר"ה תיקנו אמירות אלו בגוף התפלה.

ולפי"ז מבואר היטב פלוגתת הרמב"ן והרא"ש אם שייך שהקהל יתפללו רק ז', דהרמב"ן סב"ל כשיטת רש"י דכל האמירות הוא משום התקיעות וכלשונו (מובא בהערה 15): "שהברכות מעיקרן בתקיעות תיקנו כדמייתי עלה.. אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר", ונמצא שהאמירות אינו חלק מעצם התפלה, ועצם התפלה הוא רק ז' ברכות לכן שפיר סב"ל שהקהל יתפללו רק ז' ולא קשה עליו קושיית הרא"ש דזהו כמו שמדלג בז' דשם הרי מדלג בעצם התפלה משא"כ הכא הרי מתפלל ז' וההלכה כר"ג רק במה שניתוסף על עצם התפלה דבזה הוא שאני משאר יו"ט דאוושא, אבל הרא"ש סב"ל כתוס' (וכמובא בהשיחה בהדיא שכן סב"ל) וכפי שנת' שהברכות הן חפצא בפני עצמם ותיקנום בגוף התפלה, לכן שפיר מקשה דאיך שייך לומר שהקהל יתפללו מוסף רק ז'.

וזהו גם הפלוגתא בין בעל המאור עם הרמב"ן והרמב"ן לשיטתו קאי, דבעל המאור סב"ל שהאמירות הן מציאות בפני עצמן ותיקנום בעצם התפלה לכן סב"ל דאין זה דוקא בתפלת מוסף אלא בכל התפלות, ולא קשה עליו דהא דאמרינן "ובמה בשופר" דא"כ יתקע בכל התפלות כיון דלדידיה "ובמה בשופר" קאי על הברכות דשופרות, ולשיטתו שפיר קא מדייק ממתניתין דהשני מתקיע שהחילוק הוא רק בתקיעות לבד, כיון דאמירות אלו אינן חלק מהתקיעות אלא מעצם התפלה, ומתקיע היינו רק המעשה התקיעות בלבד, משא"כ הרמב"ן לשיטתו שכל האמירות הוה דין במעשה התקיעות כנ"ל שפיר הקשה דאי נימא שהאמירות ישנן בכל התפלות הי' צריך לתקוע בכל התפלות, ולפי"ז מובן ג"כ למה לשיטתו ליכא ראי' מהשני מתקיע, כיון דלשיטתו כשאמרינן "מתקיע" הכוונה גם להאמירות שהן חלק מהתקיעות.

ויש להוסיף בענין זה עוד בהא דתנן בר"ה כו,ב, ששוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות, [דגם במוצאי יוהכ"פ בשבת היובל] תוקעים כמו בר"ה עם אמירות מלכיות זכרונות ושופרות, ובטורי אבן שם הקשה דמה שייך אמירות אלו ביובל לשלוח עבדים, דבשלמא בר"ה שייך הענין דתמליכוני עליכם וכו' אבל ביובל שהתקיעה אינה אלא לסימן שהעבדים יוצאים לחירות מה זה שייך? ותירץ דכיון דילפינן שם גז"ש מהדדי לענין חיוב תקיעות, תיקנו בזה גם האמירות כמו בר"ה אעפ"י שאין הטעם שייך עיי"ש.

וזה יתבאר עפ"י שיטת רש"י וכו' דבר"ה תיקנו שהברכות והתקיעות הן חפצא אחת כנ"ל, ובמילא תיקנו כן גם ביובל, אבל לפי תוס' וכו' שהאמירות הן חפצא בפ"ע ותיקנום בעצם התפלה לכאורה אכתי צריך ביאור דמה זה שייך ליובל, ועי' גם תענית יז,א, שכן תיקנו גם בשעת מלחמה, וברש"י שם (שאינו מרש"י עצמו כמ"ש החיד"א בשם הגדולים ערך רש"י ושדי חמד כללי הפוסקים סי' ח' אות ג' ומהר"ץ חיות סוף תענית וראה לקו"ש שם ע' 41 הערה 5 ובכ"מ) כתב דלא ידעינן דמנא אתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכיות כו' בשעת מלחמה עיי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דלפי השיטה (של רש"י עצמו וכו') שתיקנו הברכות ביחד עם התקיעות א"ש שגם במלחמה תיקנו כן.

ר"ה שחל להיות בשבת

ב) בהא שמבואר בדא"ח הטעם דאין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת, כי ענין דתק"ש נפעל ע"י ענין השבת מצ"ע, וכפי שמבואר בארוכה, יש להעיר גם בהא דאיתא בר"ה טז,ב, ואמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן, ובתוד"ה שאין כתבו לפרש בשם הבה"ג: "לא דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא" ובמשך חכמה פ' אמור פירש דברי הבה"ג דאין התקיעה מ"ע כמו כל המצוות אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותו, וכי אנוס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי, וכמו מכפר ביוהכ"פ, וזה דומה לחולה אם באונס לא יקח הרפואות האם יתרפא, כי כשנעדר הזכרון שופר שמכנסת זכרונות ישראל לאביהם שבשמים, תו החולה בלי רפואה, אולם בשבת דאחד המיוחד ממצוות שופר לתקוע בשופר של איל לזכור עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני (ר"ה טז,א) לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועלת ממצות שופר, אשר אם יבוטל אף באונס הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו ית', יהי מה יעבור עלינו מה ויתקדש שמו ית', פן יעבירנו ד"א ברה"ר ויתחלל שבת חלילה, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו ית', הנה זה גופא מה שאנו לא תוקעים בר"ה שחל להיות בשבת זה גופא עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו כמו שמרצה זכרון השופר, וזהו כוונת הבה"ג דלא קאי ר' יצחק אם מיקלע בשבת עיי"ש.

הנה לפי המבואר בדא"ח מובן בפשטות כוונת הבה"ג, דכיון דכל מה דנפעל ע"י תק"ש נפעל מצ"ע ע"י ענין השבת ועוד יותר, מובן בפשטות כוונת הבה"ג דדברי ר' יצחק שייך רק אם לא תקע באונס, דאז חסר אצלו בפועל הענין דתק"ש, משא"כ כשחל בשבת ישנו הענין דתק"ש מצד השבת.

וע"ש מה שמקשה דלכאו' קטרוג מסוג זה כבר הי' בזמן נשיאותו של הה"מ, כמ"ש ב"התמים" (ח"ב ע' מט [עב,א], אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ (ח"ג ע' שכו ואילך) ועוד), שפעם מצאו כתב של חסידות שהתגלגל במקום בלתי ראוי כו' ונעשה קטרוג למעלה וכו', ורבינו הזקן ביטל את הקטרוג ע"י שהביא משל מבן מלך שנחלה במחלה מסוכנת וכו'.

ועפי"ז אם בימי הרב המגיד ביטל אדה"ז את הקטרוג ע"י ההסברה שהפצת החסידות הוא ענין של פיקוח נפש שנוגע להצלת חייו של בן המלך, עאכו"כ כשעבר עוד שלב ב"ירידת הדורות" שהפצת חסידות הוא ענין של פקוח נפש, וא"כ איך התעורר שום קטרוג, עד שנעשה אצלו ספק שאולי צריך למנוע מדברי חסידות, והוזקק להוראה ש"אדרבה, לכשתצא תאמר יותר"? - וע"ש התירוץ (וכדלקמן).

והנה במענה של הרב המגיד והבעש"ט נ"ע שהשיבו לו: "כיון שהתחלת אל תפסיק, ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר" לכאו' מיותר מה שאמרו: "כיון שהתחלת אל תפסיק" - דלכאו' הול"ל רק: "אדרבה, לכשתצא תאמר יותר"?

ויתירה מזו; מהלשון "כיון שהתחלת אל תפסיק" משמע לכאו', שכל העידוד שלהם הוא ענין של בדיעבד, ושאם לא הי' מתחיל לומר דברי חסידות הרבה ובגילוי, בכלל לא הי' מעודדים אותו לומר חסידות ש"לכשתצא תאמר יותר", ואינו מובן לכאו', איך זה תלוי בזה ש"כיון שהתחלת אל תפסיק"? - ובפרט שמדובר בענין הפצת החסידות, שהוא ענין של פקוח נפש שנוגע להצלת בן המלך, וכו' כנ"ל. (ולע"ע לא מצאתי שיעוררו בזה).

והנראה בזה לבאר, עפמ"ש בהמשך המבואר בלקוטי שיחות דילן, שמאריך בענין ב' טעמים שבדורות האחרונים מצוה לגלות זאת החכמה, ושבהתאם להחילוק בין ב' הביאורים בטעם גילוי פנימיות החובה בדורות האחרונים, ישנם שני אופנים גם באופן הגילוי, ע"ד ב' האופנים שבנגלה דתורה - משנה וגמרא.

ומסיק: "וי"ל ששני אופנים אלו באופן הלימוד, תלויים בב' הטעמים הנ"ל . . ע"פ הטעם משום "עת לעשות לה'" בשביל פיקוח נפש (ברוחניות) מפני התגברות החושך וירידת הדורות - מספיק גילוי פנימיות התורה באופן של נקודות ובקיצור בתכלית, כי גם "נקודה" של פנימיות התורה, "המאור שבה" בכחה להחיות נפשות (וכיון שזה מספיק - הרי אין לגלות יותר).

"משא"כ גילוי פנימיות התורה כדי "ליישר ישראל להכין לבם" לגילוי פנימיות התורה שיהי' "באותו זמן" - הרי כיון שאז תהי' השגה גמורה בידיעת השם "כפי כח האדם" ועד "כמים לים מכסים" (ל' הרמב"ם הל' מלכים ספי"ב), הרי מובן, שגם ההכנה לזה בדורות האחרונים צ"ל ע"ד זה דוקא.

"וע"פ כל הנ"ל יתבאר היטב הסיפור הנ"ל . . שעניני חסידות שנתגלו ע"י הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם הם באופן של "נקודות" ובקיצור, ע"ד לשון המשנה שהוא דבר קצר, משא"כ ביאור הענינים שבתורת חסידות חב"ד שנתגה ע"י רבינו הזקן הוא באופן של הרחבה ושקו"ט . . ושינוי זה באופן גילוי תורת החסידות, י"ל שהוא שגרם לקטרוג החדש על רבינו הזקן, גם לאחרי שנתבטל הקטרוג על המגיד ע"י הסברת המשל משחיקת אבן יקרה . . [כי] גילוי החסידות באופן של נקודה, ע"י הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם לדורותם - הועיל ופעל להחיות את בן המלך, והעמיד יראים ושלמים לאלפים ולרבבות כו', אבל כאשר רבינו הזקן התחיל לגלות . . באופן של הרחבה . . נתחדש הקטרוג . . שהרי גילוי החסידות באופן של הרחבה בהבנה והשגה דתורת חב"ד אינו (לכאורה) דבר המוכרח להצלת חייו של בן המלך.

"וי"ל שזהו הטעם שנתעורר ספק אצל רבינו הזקן שאולי צריך להפסיק מילוי דברי חסידות באופן כזה, וע"ז הורו לו רבותיו, שע"י מסירת נפשו וישיבתו במאסר פעל למעלה שיוכל להמשיך לגלות דברי חסידות באופן של הרחבה, "ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר" - כדי "ליישר לישראל ולהכין לבם" לגילוי "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" של תורה שיתגלו בביאת המשיח ועד כמים לים מכסים." עכל"ק.

ולפי"ז יובן היטב גם מה שאמרו הבעש"ט והה"מ נ"ע: "כיון שהתחלת אל תפסיק", כי באמת תורת חסידות חב"ד שנתגלה ע"י רבינו הזקן אינו זקוקה כדי להחיות את בן המלך (כי לזה מספיק גילוי החסידות באופן של נקודה) - אלא שהוא לענין אחר לגמרי, כדי "ליישר ישראל ולהכין לבם" לגילוי פנימיות התורה שיהי' "באותו הזמן" וכו', -

ואולי, שאדה"ז הקדים בזה בזמן, בבחי' "אחישנה", וגרם להקטרוג כנ"ל, ואולי הבעש"ט והה"מ סברו שטרם הגיע זמנו ושרק בבחי' "בעתה" צריכים בגילוי תורת חב"ד, - אלא שאמרו: "כיון שהתחלת אל תפסיק", וע"י מסירת נפשו וישיבתו במאסר פעל למעלה שיוכל להמשיך לגלות דברי חסידות באופן של הרחבה (גם טרם זמנו) "ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר". וא"ש.

בלקו"ש חלק ל"ח שיחה ב' לפרשת פנחס מבאר הרבי הגמ' בגיטין נב ע"א דאין פוסקין עליהן [יתומים קטנים] צדקה וכו' וכל דבר שאין לו קיצבה, ומבאר הטעם שקשה ביותר שיתקבל ענין זה בשכלו של תינוק, דכאשר יש עני נצרך ואין מעשר או חומש נכסיו מספיקין לו כל מחסוריו אוסרים עליו לבזבז יותר מחומש וכו' ולכן אמרו שאין פוסקין עליהן צדקה כדי שלא יהא ענין של בלבול בכללות חינוכם.

ועיי"ש בהערה 37 "וצ"ע ב"תנחומי אבלים" שבגמ' שם איתא שהוא בכלל "דבר שאין לו קצבה". אלא בכל אופן צ"ע מהו החשש בזה." עכלה"ק.

ויש להעיר מהמבואר בהגהות היעב"ץ על אתר שמביא ממס' מו"ק ומס' כתובות דף ח' ע"ב שהיו אוכלין ושותין בבית האבל [ושם איתא דאין פוחתין מעשרה כוסות יין], ועיין ג"כ במהר"ם שיף שכתב ששכיחי רבים ולכן אין בזה קיצבה [ובפשטות אין לתת בזה שיעורים והוה ע"ד צדקה שיש הרבה עניים, ועד"ז יש הרבה אבלים ב"מ, וגם בבית אחד אם יש עשרה אבלים לדוגמא נצטרך מאה כוסות יין וכו'].

וגם יש להעיר מסנהדרין ע ע"ב שמביא הגמ' שם אם אכל בן סורר ומורה בחבורת מצוה אינו נעשה בן סו"מ והגמ' מפרש שם "דבר מצוה תנחומי אבלים" ומפרש רש"י לאתויי תנחומי אבלים דאע"ג דתקנתא דרבנן בעלמא הוא", והיינו שהוא אותו הלשון בגמ' כאן והכוונה על הסעודה בבית האבל שביכולת הבן סו"מ לאכול תרטימר בשר וליטר יין [ולהעיר שבגמ' בכתובות איתא שהיו משתכרין בבית האבל וכו'], וא"כ מובן החשש בגמ' כאן דמכיון דאין לו קצבה אין נותנין ממעות היתומים [ומדוע הגמ' אומר כאן "לאתויי" עיין מהרמ"ש].

וביאור הרבי בלקו"ש ג"כ א"ש לפי זה, דמכיון שהיתום רואה שסעודה זו שייכת לענין הניחום [וכנ"ל ששותין שם עשרה כוסות של נחמה] ועי"ז מקיים מצות ניחום אבלים, וא"כ למה לא יתנו עוד ועוד, ויתבלבל חינוכו וע"ד בצדקה.

עוד יש להעיר דהרי ידוע מחלוקת הראשונים אי ניחום אבלים מה"ת [דעת ר"י בברכות פ"ג] או מדרבנן [דעת הרמב"ם רפי"ד מהל' אבל], ובאו"ש על הרמב"ם שם מביא בשם הדברי אמת דמקור דברי הרמב"ם הוא מהך גמ' דסנהדרין שמבואר שהוא מדרבנן, ולכאורה צ"ע די"ל דעצם מצות ניחום אבלים הוא מה"ת והכא איירי בהסעודה שהוא רק תקנתא דרבנן [והא דע"י הסעודה שהוא רק תקנתא דרבנן מקיימים המצוה דניחום אבלים מה"ת הרי מצינו כיו"ב בכ"מ]. ואכ"מ.