בלקו"ש חט"ז ע' 258 מביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו פי' רש"י עה"פ "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה": "אמר ר' יוחנן בן זכאי .. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה', שה שנושאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו. אמר ר' מאיר .. שור שבטלו ממלאכתו משלם ה', שה שלא ביטל ממלאכתו ד'".

ומקשה ע"ז למה מביא רש"י שני הטעמים ולא מסתפק עם אחד מהם. גם מקשה למה כותב רש"י "אמר ר"מ", שמשמע שהוא לא חולק על ריב"ז, ולא כותב "ר"מ אומר", שהרי מריב"ז משמע שעיקר הקנס הוא ה', ורק שבשה הואיל ונתבזה משלם (רק) ד'. ומר"מ משמע שעיקר הקנס הוא ד', ורק שבשור שביטל ממלאכתו משלם ה'.

ומבאר, וזלה"ק: "אויב מזאל זאגן אז דער עיקר תשלומי הקנס איז חמשה, און דאס וואס ביי שה צאלט דער גנב בלויז ארבע איז עס צוליבן טעם הואיל ונתבזה בו. פאדערט זיך א הסברה: אמת טאקע אז דער גנב קומט אפ א חלק פון זיין עונש דערמיט וואס נתבזה בו, ווי קען דאס אבער פארבייטען דער סכום פון תשלומי כסף וואס דער נגנב דארף באקומען. וואס האט דער נגנב דערפון וואס דער גנב איז נתבזה בו.

"דערפאר ברענגט רש"י דער טעם וואס ר' מאיר זאגט, אז "שור שבטלו ממלאכתו כו'" וואס לויט דער הסברה קומט אויס אז די תשלומין צום נגנב באשטייט מלכתחילה ניט מער ווי ארבע..." עכ"ל. ועפי"ז מבאר שריוב"ז ור"מ אינם חולקים, אלא שריוב"ז מתייחס עם הגנב, ור"מ עם הנגנב, עיי"ש.

ולכאורה צ"ב, דזה שמקשה על ריב"ז שלהנגנב מגיע ה', ומה נהנה מזה שהגנב נתבזה בו, הוא - כמבואר בהערה 11 - "כי אף שדו"ה הוא קנס - מ"מ, לאחרי שמחייבים הגנב מטעם קנס, אמרה תורה שהקנס שייך להנגנב דוקא". דהיינו שבעצם מגיע להנגנב רק הקרן, אלא שמאחר שהגנב חייב ה' מטעם קנס, על זה אמרה תורה שהקנס הזה שייך להנגנב (וגם מביאים טעם למה שייך להנגנב, אבל זהו רק לאחרי שיש להגנב קנס שאינו תלוי בהנגנב (ראה לקו"ש ח"ז ע' 13 ובהערה 19 המובא בהערה 11 הנ"ל)). ולכן מקשה דמאחר שהקנס על הגנב הוא ה', וכתוצאה מזה שייך הכסף להנגנב, א"כ איך אומרים שהואיל ונתבזה בו, לא מקבל הנגנב הכסף השייך אליו.

וא"כ אינו מובן מה שמתרץ דאף שלהגנב הקנס הוא ה', מ"מ להנגנב רק מגיע ד' - דאיך יתכן שני הצדדים האלו, הרי אם הקנס של הגנב הוא ה' א"כ ממילא מגיע להנגנב כל הקנס, שהוא ה', ולא ד'. ומזה שאומר שלהנגנב לכתחילה הקנס הוא רק ד', משמע שלומד שיש גדר כזה שמגיע להנגנב קנס בעצם (ולא כתוצאה מזה שהגנב חייב קנס), ולכן יתכן שיהיה במדה אחרת ממה שהגנב חייב לשלם, וצ"ב מהו הגדר הזה.

והי' אפשר לומר בזה ע"פ מה שמבואר בהמשך השיחה, שריב"ז ור"מ הולכים לשיטתם בטעם "מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן", שריב"ז מדגיש הגנב, שאינו ירא מהקב"ה (אפי' יותר מבנ"א); ור"מ מדגיש הנגנב, שהגנב נותן כבוד להנגנב יותר מהקב"ה. ועפ"ז מסביר למה ריב"ז מחמיר בעצם הקנס ור"מ מקיל, דלריב"ז שמסתכל על הגנב שאין לו יר"ש לכן מחמיר בהקנס; אבל ר"מ שמסתכל על הנגנב, שהגנב נותן כבוד להנגנב - הרי זה גופא נתינת מקום להקיל בהתשלומים של הגנב להנגנב.

ועפ"ז נמצא שהא דמגיע להנגנב רק ד' אף שהגנב חייב ה' הוא מצד סברא הנ"ל.

אבל לכאורה אי"ז ביאור מספיק, שהרי מה שמגיע הקנס להנגנב הוא רק לאחרי זה שאמרה תורה שיש להגנב קנס (ובלי זה לא היינו אומרים שום הסברים שיגיע ד' או ה' להנגנב), והסברא הוא רק למה מגיע הקנס להנגנב. ומנין בא גדר כזה שמצד סברא אפשר לומר שמצד הנגנב לכתחילה הקנס הוא במדה אחרת ממה שהגנב חייב (ובפרט שסברא זאת הוא רק לתוספת ביאור מה שרש"י הביא השמות של ריב"ז ור"מ, שמזה משמע שאפי' בלי סברא זו עצם הביאור מובן).

ואוי"ל שהסבר זה הוא לא שמלכתחילה מגיע להנגנב מדה אחרת ממה שהגנב חייב, אלא שבאמת אמרה תורה ששייך להנגנב כל הקנס (ה'), אלא שבפועל במקרה כזה הוא רק מקבל חלק מזה מצד הסברא הנ"ל. ומ"ש בהשיחה שלר"מ התשלומין להנגנב הוא מלכתחילה רק ארבע, י"ל שהוא בא רק לשלול שהא דמקבל רק ד' אינו מצד זה שהי' להגנב בזיון (ולו בעצמו מגיע ה'), אלא שמלכתחילה מצד הנגנב מגיע לו ד'. אבל זהו רק מצד סברא שבפועל לא מגיע לו, אבל לא דהפי' הוא שיש כזה גדר שאפשר להסתכל על קנס משני צדדים מצד הגנב ומצד הנגנב.

אבל גם עפ"ז צ"ב, דהנה בלקו"ש ח"ג ע' 13 מביא טעם הכלי יקר ע"ז שהשלמת חומש הוא להנגזל "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו". ובהערה 19 (המובא בהערה 11 הנ"ל) "ואף ששיעור ביטול המעות תלוי בכמות משך הזמן שמשעת הגזילה עד שעת ההשבה .. י"ל, שעיקר טעם החיוב דחומש הוא מצד כפרה .. ולא לפי שביטל מעותיו. ורק שאחרי שמחייבים אותו מטעם כפרה, אמרה תורה שחומש זה יתן להנגזל, מצד מניעת הריוח שגרם לו". ועד"ז מסביר גם לקנס של דו"ה.

ויוצא מזה שאפי' כשמצד הסברא לא מגיע להגזלן או להנגנב כל אותו הסכום שהגנב צריך לשלם מצד כפרה או קנס, מ"מ נותנים כל הקנס להנגזל-נגנב, הואיל שהסברה הוא לא עיקר הטעם. וא"כ גם בנדו"ד אף שיש סברא שלא מגיע כל הקנס להנגנב, מ"מ מאחר שאין זה עיקר הטעם הי' צריך לשלם לו את הכל. ולמה אומרים שמגיע לו רק ד'? ויל"ע בכ"ז עוד, ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

בגליון תשצ העיר הרב א.ה.ה. ממה שכתבו הריטב"א והמאירי (ברכות כג, א) דלמ"ד כל התורה בלה"ק נאמרה - משה הי' שונה להם בלה"ק, "ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון הקודש". וגם הביא מהתוס' (מגילה ג, א) שחסר בעצם היגיעה בתורה כשהלימוד אינו בלה"ק.

ולהעיר דעפ"ז יש לפרש מה שכתב הרמב"ם בפירושו למס' אבות. דנקטינן שם (התחלת פרק שלישי): והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ומפרש הרמב"ם, "שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקודש".

ולכאורה, איזה מצוה (אפי' קלה) ישנו בלמידת לשון הקודש? אלא, לפי הנ"ל אתי שפיר, דהלומד בשאר לשונות חסר אצלו (לדיעה אחת עכ"פ) בענין והגית בו יומם ולילה, ובמילא ה"ז "מצוה קלה".