פנימיות התורה ונגלה דתורה - עצם אחד

ידוע ומפורסם במשנתו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו "דפנימיות התורה - "נשמתא דאורייתא" ונגלה דתורה - "גופא דאורייתא" אינן שתי תורות ח"ו כי אם תורה אחת היא שלימה, ושמות אלו עצמם מוכיחים ומודיעים שהן "נשמתא" (פנימיות) ו"גופא" (נגלה) של עצם אחד. ומזה מובן שכל ענין בפנימיות התו' הוא בהתאם לכמו שהוא בנגלה דתורה" (לקו"ש חי"ד עמ' 157).

וראה לדוגמא מענין ימים אלו באג"ק (חלק יט) שבמלאת 10 שנים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ כתב כ"ק אדמו"ר מכתב כללי לאנ"ש, והזכיר שם בין הדברים שיום הילולא העשירי יהיה קודש, ובעיקר ע"י עבודת האדם מלמטה למעלה, עיי"ש בפרטיות, והקשה ע"ז הגרש"י זוין ז"ל דלכאו' מצינו לגבי מעשר בהמה דהלשון הוא "העשירי יהיה קודש מכל מקום"1, היינו שגם ללא פעולת האדם נעשה העשיה קודש? וע"ז ענה לו כ"ק רבינו ביאור שלם בכמה מכתבים והראה לו איך ש"כמו בכל עניני פנימיות התורה גם לזה יש מקביל (שפיגעלט זיך אפ) בנגלה דתורה", עיי"ש בארוכה איך שהדברים יוצאים מדויקים ביותר גם ע"פ קבלה וגם ע"פ נגלה.

"המר ימירנו וכו'" - ענין חיובי בעבודה הרוחנית

והנה אחד מהענינים הכי עיקרים שנתבארו בשיחות נשיא דורנו בשייכות לחודש שבט וי' שבט שבכל שנה, הוא העבודה ד"יוסף ה' לי בן אחר" וכפירוש הצ"צ הידוע בדיוק הלשון בן "אחר" (ולא "עוד בן") שגם יהודי שבגלוי ובחיצוניות הוא בתכלית הירידה "אחר" עושים אותו "בן". שענין זה נפעל ע"י כללות העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

וכידוע די"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב השבטים, ולכמה דעות הסדר הוא כתולדותם של השבטים, ועפ"ז חודש שבט, חודש הי"א, הוא כנגד שבטו של יוסף שבט הי"א, וענין הנ"ל הוא הרי - כמבואר בכו"כ שיחות - הנקודה התיכונה דכל מעשיו ותורתו ועבודתו של בעל ההילולא די' שבט. (וראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 316 ואילך שמבאר דגם להדעות שסדר השבטים ביחס לחדשי השנה הוא (לא כסדר תולדותם, כי אם) כסדר הדגלים והמסעות, שע"פ סדר זה הקריבו לחנוכת המשכן (בחודש ניסן), דעפ"ז חודש שבט הוא כנגד הנשיא דיום י"א ניסן - הוא הנשיא לבני אשר, ואשר ענינו "שמנה לחמו" שזה קשור עם פנימיות התורה וכו' וכו').

ומצינו בפרטיות ביאור נוסף בהשייכות דחודש שבט להעבודה ד"יוסף ד' לי בן אחר", והוא מ"ש בש"פ וארא תשמ"ה (נדפס בלקו"ש חכ"ו שיחה א לפרשת בשלח) בהקדם המבואר בקבלה שבי"ב חדשי השנה מאירים י"ב הצירופים דשם הוי', והצירוף דשם הוי' שבחודש שבט הוא הצירוף היוצא מר"ת "המר ימירנו והי' הוא" (בחוקותי כז, לג) הנאמר בענין תמורה.

ומבאר שם דלכאורה הרי"ז דורש ביאור: הרי ודאי דהתיבות הנ"ל קשורים עם תוכן הענין שבפסוק, והרי בפסוק נאמר "ולא ימירנו" והוא לאו מה"ת, ולוקין ע"ז וכו', וכאן אומרים את התיבות "המר ימירנו והי' הוא" בפני עצמם כמו שזהו ענין חיובי, ויתירה מזו - ציווי "המר ימירנו", בשעה שפשטות הכתוב והענין הוא להיפך שאסור להמיר?

וע"ז מבאר רבינו דתוכן ענין התמורה בעבודה הרוחנית הוא שממירים דבר אחד על דבר אחר, שמדבר חול עושים דבר של קדושה, שזהו העבודה הנ"ל דיוסף ה' לי כו' (וזהו השייכות לבעל ההילולא די' שבט שמסר נפשו להפוך את ה"אחר" ל"בן") הפצת היהדות והמעיינות חוצה, והיות שבעבודה זו המשפיע צריך לצאת ממקומו לרה"ר ושם לפעול את התמורה ב"אחר" שיהפך ל"בן" וכו' ובעצם זו עבודה מסוכנת, ואל תביאנו לידי נסיון כו', ולכן ע"ד הרגיל, ע"פ סדר העבודה דתמידים כסדרם צריך להיות "ולא ימירנו", אבל כשיש מצב מיוחד של סכנת נפשות ברוחניות וכו' אז א"א לעמוד מהצד ולראות איך שטובעים בנהר וכו' ואז אומרת התורה שצריך להפסיק מתורתו ועבודתו, ולעסוק בהפצה, והתורה מבטיחה "המיר ימירנו והי' הוא ותמורתו יהיה קודש" עיי"ש בארוכה.

מה נשתנה לאו דתמורה משאר הלאוין

ולכאורה עדיין צ"ב במה נשתנה הלאו דתמורה משאר האיסורים שבתורה שהביאור ע"ז ברוחניות הענינים הוא באופן חיובי (ראה גם באו"ת להה"מ ממעזריטש הנסמן שם בהשיחה בהערה *64) ולא כמו בשאר איסורים שהביאור ע"פ חסידות הוא בנוגע לשלילת הענין, שענין פלוני והנהגה פלונית, זהו הענין הרוחני שבלאו פלוני, ויש ליזהר בזה ושוללים את זה מכל וכל.

ואפי' לדוגמא באיסור עריות שמבואר בארוכה בדרמ"צ (כט, ב) ע"פ כתבי האריז"ל שלמעלה זה מורה על יחודים נפלאים וכו' ומ"מ מיד ממשיך שם שכ"ז הוא רק באצי' עולם האחדות וכו' אבל בעולמות בי"ע וכ"ש בעוה"ז הגשמי, לא שייך לפעול את היחודים הנ"ל באופן רצוי וכו' וממילא זה מושלל בתכלית השלילה, וכ"ה גם בשאר לאווין,

משא"כ בתמורה הביאור הוא ע"ד החיוב גם בנוגע לעבודת האדם כאן בעוה"ז2 נשמה בגוף, אף שע"פ פשטות הענין בנגלה זהו איסור מן התורה וחייבים ע"ז מלקות3 וכו'.

ואף שנת' לעיל מהשיחה דהמדובר הוא במצב מיוחד של סכנת נפשות ברוחניות וכו' - הרי זה שפקו"נ דוחה את האיסור הוא בכל התורה כולה, ואין זה שייך דוקא בהאיסור דתמורה, ומ"מ לא מצאתי עדיין שום איסור שיבואר ע"פ דא"ח באופן חיובי, ולדוגמא שבמצב מיוחד, האיסור דגיה"נ וכיו"ב ישנו באופן חיובי בעבודת האדם! ומה נשתנה האיסור דתמורה שמבארים בזה דבמצב מיוחד [ובפרט שהצירוף דשם הוי' הקשור בזה הוא ענין שהיה מאז ומקדם (אלא שנתגלה ע"י האריז"ל בדורות האחרונים) שמורה על הענין החיובי שבזה וכנ"ל] משתנה האיסור ונהפך לענין חיובי, ולא זו בלבד אלא "עבודה נפלאה" שהיא היא הנקודה התיכונה שבעבודת נשיא דורנו!?

"לא שאדם רשאי להמיר" - מאי קמ"ל?

ואולי י"ל בזה דבאמת מצינו דגם ע"פ נגלה ישנו ענין מיוחד בהלאו דתמורה שאינו בשאר איסורים וכדלקמן.

ובהקדים דמפרשי המשנה הקשו על לשון המשנה בריש תמורה "הכל ממירים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים", דלכאורה למה לי' להתנא לשלול דבר שמפורש בכתוב איסורו "לא יחליפנו ולא ימיר אותו"4?

וא' הביאורים שראיתי ע"ז הוא בהגהות 'חשק שלמה' (הנדפסים בש"ס וילנא), שתמה ג"כ "דהאיך יעלה על הדעת שרשאי להמיר הא כתיב בהדיא לא יחליפנו כו', ונראה משום דיש מקום לטעות דאינו עובר בלאו רק אם מתכוין להמיר בהמת חולין בשל קודש שתצא זו ותכנס זו, אבל במתכוין שיהיו שניהם קודש הוא ותמורתו אינו עובר, וכמו במשהה חמץ ע"מ לבערו דכתבו התוס' בפסחים דף נ"ח דאינו עובר בבל יראה, כיון דבדעתו לקיים העשה, ועי בשאג"א סימן פ"א דלדעת התוס' בכל לאו הניתק לעשה הוא כן וכו'. וא"כ הו"א דגבי תמורה נמי כן הוא דאם בדעתו לקיים העשה רשאי באמת להמיר, קמ"ל דאינו כן, והטעם דגבי תמורה לא מקרי לאו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה כמו שכתב הרמב"ם, או כמש"כ לקמן דף ד' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאו ודו"ק".

והמבואר מזה דבעצם היה מקום לומר שמותר לכתחילה להמיר ואין זה כלל נגד רצון התורה משום דהלאו ניתק לעשה ד"והיה הוא ותמורתו גו'", ובלאו הניתק לעשה אינו עובר כלל היכא דבדעתו לקיים העשה,

אלא דבזה עדיין לא נתבאר החילוק (בההו"א) בין תמורה לשאר לאו הניתק לעשה וכמו חמץ הנ"ל, אך כשנתבונן בזה יובן היטב החי' בין היחס של העשה שבתמורה להלאו שבתמורה, לבין שאר לאוים הנל"ע:

ובהקדים דברי הצפע"נ (שנסמנו בשיחה הנ"ל בהערה 65) בהל' מתנות עניים (ס, ד) "דלשון המרה גם הוא מכוין שישארו שניהם בקדושה כו' משא"כ הלאו דלא יחליפנו הכוונה שתצא זו ותכנס זו". היינו דישנו אופן בתמורה שהאדם רוצה שבהמת התמורה (החולין) תתקדש תחת (ובמקום) בהמת ההקדש, וזהו הלאו ד"לא יחליפנו", ויש אופן שבו הממיר עצמו רוצה ששניהם ישארו בקדושה, וע"ז קאי הפסוק ד"לא ימירנו", שאינו רוצה שהראשונה תצא לחולין, אלא שרוצה שהבהמה השניה תתקדש מקדושת הבהמה הראשונה (ע"ד התפסה בהקדש, אך לא ממש, ואכ"מ), ובכל אופן אין כוונת הממיר להוציא את בהמת ההקדש לחולין. ובעצם, לשון המרה הוא (כנ"ל מהצפע"נ וכ"ה בעוד אחרונים) בעיקר באופן הזה.

והשתא א"ש החי' בין תמורה לשאר האיסורים הנל"ע, דבשאר איסורים בדרך כלל העובר עליהם הרי"ז נגד רצון התורה, וכדוגמת המשהה חמץ הרי ודאי שעובר על בל יראה, והדבר מושלל בתכלית וכו' אלא שיש היכי תמצא שבו אפשר להשהות את החמץ ולא לעבור על האיסור - במשהה חמץ ע"מ לבערו; משא"כ בתמורה הרי אין זה רק היכי תמצא מסוימת שבה אפשר להמנע מלעבור על הלאו, אלא בכל אופן שהוא, אם הוא בא ל"המיר" היינו להחיל קדושה על בהמת החולין בדרך תמורה ואינו רוצה שהראשונה תצא לחולין (שכנ"ל זהו הגדר דהמרה - בנגוד לחליפין - שרוצה ששניהם יהיו קדושים), אז היה מקום לומר שרשאי לעשות כן, עד שהוצרך התנא לומר שלפועל אינו רשאי מטעמים הנ"ל.

בלאו הניתק לעשה דממיר - אין העשה מנגד להלאו

ובעומק יותר נ"ל דהחי' בין תמורה לשאר לאוים הנל"ע, דבשאר איסורים העשה בא "לתקן" את הלאו, כגזילה וחמץ וכיו"ב, דהעשה הוא ענין הפכי מהלאו, דביעור חמץ הוא ענין הפכי מהמשהה חמץ, והשבת החפץ הגזול הוא ענין הפכי מגזילת החפץ, ועד"ז הוא בכל הלאוים שהכתוב ניתקן לעשה דכדי להנצל מהמלקות (או שלא יעבור כלל על הלאו, וכדעת התוס' הנ"ל) צריך לעשות פעולה הפכית בתוכנה מהתוכן שבלאו.

משא"כ בתמורה, הרי רק כשרוצה שהראשונה תצא מקדושתה, אז הוי העשה ד"שניהם קודש" ענין הפכי מהלאו (וזהו אכן גדר האיסור ד"לא יחליפנו"), אבל ב"ממיר" שהממיר רוצה להחיל קדושת תמורה על השניה והראשונה ג"כ תשאר בקדושתה, א"כ ע"י העשה ד"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ששניהם קדושים, הרי בזה נשלם רצונו וכוונתו של הממיר מבלי שיוצרך לעשות שום מעשה אחר נוסף על מה שהמיר, ונמצא דאין העשה "מנגד" להלאו, אלא אפי' "מחזקו" ביתר שאת, והיינו שהעשה נותן תוקף של מ"ע של תורה למעשה התמורה.

אלא שלפועל כיון דיש בתמורה גם לאו ד"לא יחליפנו", שגם ע"ז קאי העשה ד"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", וממילא באנו להכלל ד"אין עשה יכול לעקור שני לאוין", אף שהם אזהרות בענינים חלוקים (ראה לח"מ בריש הל' תמורה), או משום דיש היכי תמצא שבו לא חלה התמורה כגון בצבור ושותפין (וראה לקמן) אף שישנם בהלאו, והיינו דהלאו כולל יותר מהעשה, ולכן לפועל להלכה ודאי אמרינן דיש ע"ז מלקות דאין עשה יכול לנתק את הלאו בנדון זה.

אך בנוגע לרוחניות הענינים שפיר מצינן לבאר את הענין דתמורה באופן חיובי, ושייך לומר דבמקרים מסויימים ובמעמד ומצב מיוחד של פקו"נ ברוחניות וכו' אז ישנו מקום לענין התמורה.

ופשוט דברוחניות כל הביאור מתאים דוקא לענין ה"תמורה" שרוצה ששניהם יהיו קדושים, ולא לענין ה"חליפין"5, שהרי הוא בא לפעול שגם ה"אחר" יהיה "בן" וכנ"ל, ולכן אפשר לפרש את התיבות "המר ימיר והיה הוא" כענין בפ"ע בענין חיובי שנצטוינו ע"ז בעבודת האדם, דהרי גם ע"פ נגלה אנו מחשיבים את הלאו דתמורה כלאו הניתק לעשה מצד עצם תוכנו, ולא סתם ניתק לעשה, אלא עשה שבא ל"ממש" את רצון הממיר וכנ"ל בארוכה, ולכן דוקא בתמורה מצינו שנת' ענינו ברוחניות (גם) באופן חיובי.

אף כשאין התמורה חלה - אין זה גורע ממעשה ההמרה

ועפ"ז נראה לבאר ולהמתיק כו"כ פרטים בעבודת התמורה ברוחניות שנתבארו בהמשך השיחה, אשר בהשקפה ראשונה (וגם בהשקפה שניה...) מביא הוראות בעבודת האדם בקשר עם הפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה שאין להם שייכות לענין התמורה ע"פ נגלה. אך כד דייקת נמצא, שכלשון כ"ק אדמו"ר להר' זוין הנ"ל "כמו בכל עניני פנה"ת, גם לזה יש מקביל (שפיגעלט זיך אפ) בנגלה דתורה":

דבסעיף ט' מבאר שגם אם אינו רואה בעיני בשר את התוצאות בעבודתו עם הזולת איך ש"תמורתו יהיה קודש", מ"מ צריך לידע שמזה שבהצירוף דשם הוי' הנ"ל נמצאים רק התיבות "המר ימירנו והיה הוא" והמשך הכתוב "ותמורתו יהיה קודש" אינו בהר"ת, אז יש לדייק מזה שהוא צריך להשתדל בעבודתו בכל אופן, והתוצאה מזה אם היהודי המושפע יהיה בפועל מיד "ותמורתו יהיה קודש" או לא ח"ו, זה אינו תנאי בשליחותו, והיינו כמו שמסיים שם "בסגנון ברור: די שליחות פון א אידן איז טאן די מעשה: אויפטאן - דאס איז דעם אויבערשטנס חלק". עיי"ש בארוכה.

וי"ל דענין זה ע"פ נגלה הוא מ"ש הרמב"ם בריש הלכות תמורה "שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, אף על פי שהם מוזהרין שלא ימירו", ונמצא דישנו אופן בתמורה (בצבור ושותפין) שאף שאין ביכולת לפעול את ה"תמורתו יהיה קודש" והתמורה לא חלה, מ"מ אין זה גורע כלל מהמעשה תמורה, ולכן כמו שממשיך בהלכה א' "ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות ציבור, הואיל ויש לו בהם שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש".

וכבר האריכו נו"כ הרמב"ם לבאר מקורו וליישב דבריו מכמה סתירות מהסוגיות בתמורה ואכ"מ, אך בכל אופן מבואר להדיא ברמב"ם דאין חלות התמורה תנאי הכרחי למעשה התמורה, והרי זהו ממש הנקודה הנ"ל בעבודה הרוחנית דתמורה - דיש את ענין ה"טאן" וענין ה"אויפטאן", וגם כשלא פעל מיד שה"אחר" יתקדש, מ"מ הוא עשה שליחותו וכו'.

גם ב"בן" ניתוסף המעלה דבע"ת כמו ב"אחר"

ועד"ז יש לפרש גם בהמבואר בהמשך השיחה בס"י בנוגע איך שכל השלוחים העוסקים בשליחותו ובכחו של נשיא דורנו בעבודה הנ"ל לעשות מה"אחר" "בן", הרי נוסף על מה שלא נעשה שום ירידה ח"ו במדריגתם, אלא אדרבה נעשים מוחם ולבם זכים אלף פעמים ככה וכו' ומוסיף שגם המעלה שפעלו אצל ה"אחר" - שבמקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, הרי"ז נפעל גם אצל השלמים, עיי"ש.

והיינו שהחידוש כאן (לפענ"ד) הוא שלא רק דהשלוחים עולים בעליה אחר עליה בדרגתם הם, אלא שגם ענין דלכאורה אינו שייך אצלם כאן - שהם היו מלכתחילה במצב ד"בן", ולא שנהפכו ממצב ד"אחר", הרי מ"מ ע"י העבודה עם הבע"ת יתחדש אצלם גם המעלה דבע"ת.

וי"ל שמצינו דוגמתו ממש בתמורה ע"פ נגלה, דב'חמדת ישראל' (בקו"א ריש ח"ב) מדייק מדברי החינוך במצוה שנ"ב "מצות הממיר בהמת קרבן בבהמה אחרת שתהיינה שניהם קודש", ובסו"ד כותב החינוך "ונוהגת בכ"מ ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות כלומר בראשונה ובתמורתה ביטל עשה מלבד העונש שיש בדבר שמועל בקודש".

וה'חמדת ישראל' דן שם אם העשה דתמורה הוא רק בבהמה השניה שמתקדשת ע"י התמורה, והבהמה הראשונה אינה בכלל העשה, רק שהתורה אמרה דהיא נשארת בקדושתה הקודמת, או שגם (ובעיקר) הבהמה הראשונה היא בכלל העשה6, דהתורה גזרה דגם הראשונה נשארת בקדושתה "וזה הקדש תורה" כלשונו, עיי"ש בפרטיות.

ומדברי החינוך הנ"ל מדייק כצד הב' דהחידוש שחידשה התורה הוא גם על הבהמה הראשונה, ומוכיח כן מכמה סוגיות עיי"ש.

ומבואר עכ"פ מדברי החינוך דנוסף על האיסור מעילה מדין הקדש שהיה לפנ"ז בבהמה הראשונה, הרי לאחר שהמיר בבהמת החולין הרי ניתוסף כאן עשה מצד קדושת תמורה גם על הבהמה הראשונה, ונוסף על קדושתה מצ"ע שלפני התמורה, הרי לאחר שפעלה קדושה בבהמת התמורה, והבהמה השניה יש בה קדושה מיוחדת של תורה מדין תמורה, הרי עי"ז ניתוסף כאן גם בבהמה הראשונה את הקדושה המיוחדת - "הקדש תורה" - מצד העשה דתמורה, וכנ"ל.

[ולהעיר די"ל גם נפק"מ לפועל לגבי הא דאין נשאלין על התמורה וכו', ואכ"מ, ועוד חזון למועד].

ועכ"פ בענייננו הרי"ז מתאים במאד עם המבואר לעיל דהשלוחים שפועלים את התמורה, מקבלים עי"ז גם את המעלה דהבע"ת, אף שלכאו' אין להם שייכות לזה, דהרי הם לא היו במצב ד"אחר" (עכ"פ "אחר" מהסוג שמדובר כאן) ומ"מ נמשך גם להם המעלה דבע"ת.

(וכהנ"ל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, עד כמה יש לדייק בשיחות ומאמרי רבותינו נשיאנו שכל הפרטים מדוייקים ומכוונים גם ע"פ נגלה וגם ע"פ פנימיות הענינים).