ב'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר זי"ע חט"ו עמ' קלד כותב: "...דוקא מחדשים האחרונים הביאו התמרמרות מיוחדה... והוא מאמר אור החיים הידוע של בעל המחבר תפארת ישראל, שכוונתו היתה רצויה... וכתב מה שכתב בדרוש הנ"ל, ולא עוד אלא שהביא סיוע גם מהמקובלים [ומוכרחני לומר שנפלא ממני וגם מכמה כיוצא בי, איפוא נמצא זה בספרי קבלה הנדפסים], ובמחילת כת"ר עיקם פירוש כמה מאמרי חז"ל...". וראה גם אג"ק ח"כ סוף עמ' קל.

דרוש אור החיים הנ"ל נדפסה במשניות 'תפארת ישראל' אחרי מס' סנהדרין (נזיקין א).

הרבי מעיר נגד כללות דבריו בשתי נקודות: 1. הוא מסתייע מהמקובלים, אבל זה לא נמצא בספרי הקבלה. 2. עיקם פירוש כמה מאמרי חז"ל.

אמנם קצ"ע, שהרי מה שמסתייע מספרי הקבלה לומר שהעולם שבו אנחנו נמצאים אינו ההקפה הראשונה (ראה בדרוש שם אמצע ס"ג), אינו דבר לא ידוע שהרי באמת ישנם בזה ב' דעות בספרי הקבלה, ראה מש"כ הרבי ב'אגרות קודש' חי"ד ע' שסב ס"ג דעת ס' התמונה והרמ"ק בספרו שיעור קומה.

אלא שלב' הדעות אנחנו או בב' או בה', ועדיין צריך לחפש מקור למה שכתוב בדרוש אור החיים שאנחנו בקפה הד'.

וצ"ע שהרי מפשטות דברי הרבי נראה שכאילו כל הרעיון הזה של ההקפות השונות אינו ידוע.

כותב כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו במכ' מיום כ"ד כסלו תשמ"ג (נדפס בספר 'היכל מנחם' כרך לט): "הוראת אדמו"ר הזקן במכתבו המפורסם (אגרת-הקדש סימן ב' בסיומה) שהמשתדל בזה ביותר והמתחיל - צריך להיות הנפגע "וכולי כו' אחיהם כמים הפנים וגו'".

ובודאי כוונת אדמו"ר-הזקן לעשות בכיוון זה באמת. . והובטחנו יגעת ומצאת".

הוראה זו מופיעה במכתב המפורסם של אדמו"ר הזקן אחרי שובו מפטרבורג אשר נכתב לחסידים ובה תבע מהם "לאחוז במדותיו של יעקב . . להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב, מפני כל אדם, בנמיכות רוח, ומענה רך משיב חימה ורוח נכאה כו', וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".

בדברים אלו לומד רבינו (כבהערתו ב'לקוטי ביאורים' (קארף) לתניא. נעתקה גם בשיעורים בספר התניא הע' 20):

"דכוונתו - של אדה"ז - למשלי (יז,כב) ורוח נכאה תיבש גרם. דגרם ענינו תוקף וקשה להתפייס . . וע"י רוח נכאה יהיה לא רק משיב חימה כי אם גם שיתפייסו ועוד יותר וכולי האי כו'".

ויל"ע מהו המקור בנגלה לענין זה, שהרי מפשטות לשון השו"ע מובן וידוע שהפוגע צריך לבקש מחילה וכו'.

לכאורה אפ"ל שמקור לכך מצוי בשני סיפורים ביומא פז,א: 1) ר' זירא כי הוי לי' מילתא בהדי אינש הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה. וברש"י: חליף ותני "עובר ושונה ומשלש פעמים רבות וממציא נפשיה לפני מי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו".

ומסיפור זה כבר רואים שר' זירא היה המתחיל והמשתדל ביותר ("עובר ושונה ומשלש פעמים רבות וכו'") שהלה יבקש ממנו מחילה.

ויתירה מזו מוצאים בסיפור - 2): רב הוה לי' מילתא בהדי ההוא טבח (הטבח חטא לו. רש"י) . . אמר רב - איזיל אנא לפיוסי ליה.

ובאמת זה גופא צלה"ב: מדוע באמת הנפגע צ"ל המתחיל?

ואולי י"ל בשתים: א) זהו הגדר דאהבת ישראל וכו' שדוקא הנפגע מתחיל וכו' דבר שבאופן טבעי יגרום סו"ס לאהב"י אמיתית.

ב) ע"ד מ"ש בתוספות יוהכ"פ (יומא שם) "מ"מ בשעת מריבה גם רב זלזל לטבח ורב כיון דחזא דלא אתי הטבח בערב יוה"כ לשאול ממנו מחילה אמר ודאי דהטבח סובר כי אני חטאתי לו יותר ממה שהוא חטא לי ולכן הסכים רב ללכת לטבח לפייסו כו'".

והיינו: שבכל מריבה כדאמרי אינשי (ועכ"פ בדקות) כ"א שייך קצת להחטא (גם הנפגע) ובא אדה"ז ומחדש שהיפך סדר העולם הרגיל יתחיל הנפגע בהענין דאהב"י וכו'.