באיגרת ששיגר כ"ק אדמו"ר אל הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (נדפסה גם בלקו"ש כרך כ' הוספות עמ' 569) וזלה"ק:

"בנוגע לניחום אבלים ע"י מכתב..וגמ"ח ישנה אפי' כשבא בכתב גם מהא דאפשר ע"י שליח (שמואל-ב י, ג) מוכח דלא הוי ענין (מצוה) שבגופי' דוקא".

והקשה חכם א' (קובץ הערה"ת ואנ"ש תורת אמת ירות"ו שי"ל ה' טבת תשנ"ח עמ' ס"צ): "ולכאורה צריך ביאור בהראי' מהא שמצינו בספר שמואל..דהרי שם מיירי בנכרי..שבפשטות אין המצוה לעשות גמ"ח, וא"כ איך אפשר להביא ראי' מהא שדוד שלח שליח לנחם את חנון בן נחש (מלך בני עמון) דהוי נכרי שלא היה בזה מצוה, למקרה של ניחום יהודי דהוי מצוה, שגם במקרה כזה לא הוי מצוה שבגופו, ויש לעיין".

[ובינתיים נת' הגליון דהערות וביאורים גליון תתקצח וראיתי שגם הגראיב"ג עמד ע"כ בעמ' 32-33 עיין שם מה שתירץ.]

ואולי אפשר לתרץ עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש כרך כ"ה בטעם שלמדים (שבת קכז, א) ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" מהקבלת אאע"ה פני המלאכים וזאת למרות שפעולה זו לא הייתה מצוות הכנסת אורחים שהרי מדובר הי' במלאכים כו'; ומבאר שם שעיקר הכנסת אורחים הוא לא כ"כ בפעולת החפצא של אכו"ש שקיבל האורח, אלא במדת החסד ושימת הלב וההתעניינות מצד הגברא - בעל הבית המארח להאורח. ואלו היו כדבעי, גם מצד האורחים שהיו מרוצים. ועד"ז בשאר ענייני חסד. עיין שם.

ולפי זה אפ"ל גם בנידון דידן, שמיכיון שמצד דוד סוף סוף היה ניחום אבלים - הבעת חסד - כדבעי (שמצוה זו בעיקרון היא ענף מגמ"ח), והי' שימת לב כדבעי, הרי [נוסף לזה שמצד "דרכי שלום" ישנו במקרים רבים חיוב לנחם גוי (עיין תוספתא גיטין פ"ג. רמב"ם הל' אבל פי"ד הי"ב. טושו"ע יו"ד קנא. שסז, א] סו"ס שפיר הוי ניחום אבלים שאפשר ללמוד ממנו ליחס של חסד כדבעי. [אגב: בדברי הכסף משנה שציין הרב גערליצקי אכן מפורש שדוד נחשב אצל הקב"ה כ"עושה עמם גמילות חסד", עיין שם].