בגיטין (ה, ב) איתא: "בר הדיא בעי לאתויי גיטא, אתא לקמי' דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי, א"ל צריך אתה לעמוד על כל אות ואות, אתא לקמי' דרבי אמי ור' אסי אמרי לי' לא צריכת וכו'. רבה בב"ח וכו' אתא לקמי' דרבי אלעזר, א"ל אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך.

וכתב ע"ז הריטב"א וז"ל: איכא למימר דר' אחאי ס"ל כרבה דאמר טעמא משום לשמה. ומשו"ה מצריכו לעמוד על כל אות ואות, [ז.א. שסברת מחלקותם היא: רב אחי ס"ל כרבה, ורבי אמי ור' אסי ס"ל כרבא שהוא מטעם קיום, ולכן א"צ כ"א שורה א'], א"נ אפשר לומר דכרבא ס"ל, דמ"מ לרבא כיון דצ"ל בפ"נ משום דלא אתי לאחלופי בשאר שטרות דעלמא, א"כ הוא אינו יכול להעיד כן שנכתבה בפניו אא"כ עומד על כל אות ואות, עכ"ל. וכ"כ הר"ן כאן.

ובפנ"י כתב (על מה דס"ל לר' אלעזר "אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב א"צ") וז"ל: דאף לטעמי' דקי"ל כרבא, איהו גופא מודה דלכתחלה כיון שכבר תקנו שצריך לכתוב בפני השליח משום לקיימו, א"כ צריך שידע שנכתב לשמה, כמ"ש הפוסקים, דע"מ גופא צריכין להיות בשעת כתיבה ולידע שכותב לשמה, והיינו כמ"ש דאע"ג דרובא דרובא בקיאין אפ"ה לא סמכינן ארובא לכתחלה, היכא דאפשר, וה"נ כיון שכבר ניתקן שהשליח צריך להיות בשעת הכתיבה, א"כ עלי' רמיא וכו', עכ"ל. ובפשטות, לסברא זו, זהו הטעם למה ס"ל לרבי אחי שצריך לעמוד על כל אות ואות, כי סוכ"ס גם לרבא הוא מעיד על לשמה.

[ואף שלא כן כתבו הריטב"א והר"ן, כ"א שסברת רב אחי הוא שאא"פ לומר בפני נכתב, אם לא נכתב בפניו כל אות ואות, מ"מ אולי כוונת הפנ"י שזהו עומק דבריהם, היות שסו"ס צ"ל בפני נכתב (משום איחלופי), נכלל בזה גם העדות שנכתב לשמה, ולכן "אינו יכול להעיד כן שנכתב בפניו אא"כ עומד על כל אות ואות", וצ"ע בזה].

ובמילא נמצא שנחלקו כך: כו"ע ס"ל כרבא, שעיקר טעם התקנה הוא משום קיום. אלא שסו"ס מעיד ג"כ על לשמה, לכן ס"ל לרבי אחי שצריך לעמוד על כל אות ואות, ורבי אמי ור' אסי, וכן רבי אלעזר ס"ל, שהיות והעדות על לשמה הוה רק דא"ג, מספיק אם יעיד רק על שיטה אחת.

אמנם באמת, אף אם נלך בדרך זה, י"ל הביאור במחלקותם באופן אחר קצת: לעיל (ד, ב) נחלקו האחרונים בפירוש דברי רש"י (ד"ה לא צריך). דהנה בגמ' איתא: "תנן המביא גט ממדינה למדינה במדה"י צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, הא באותה מדינה במדה"י ל"צ, לרבא ניחא לרבה קשיא". ומפרש רש"י וז"ל: לא צריך – ואע"ג דאין בקיאין לשמה, הואיל ועדים מצויין לקיימו, לא צריך. עכ"ל. ומזה מסיק הפנ"י דלרש"י גם רבא מודה שאין בני מדה"י בקיאין לשמה, אלא דלא איכפת לי', שהרי רש"י כ' כאן "ואע"ג דאין בקיאין לשמה", וזה הרי בא לפרש למה לרבא ניחא [והטעם למה לא איכפת לי' לרבא, כי רוב בקיאין הן וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ואין חושש להמיעוט].

אמנם אחרונים אחרים ס"ל שלרש"י ס"ל לרבא שכולם בקיאן הן, וראי' לזה ממ"ש רש"י אח"כ (שם ד"ה רבה) וז"ל: אבל רבא לית לי' דרבה דאי שכיחי עדים לא חיישינן לאין בקיאין, דכולהו בקיאין. עכ"ל. והא דכתב רש"י לעיל "ואע"ג דאין בקיאין לשמה", לא קאי ארבא, כ"א ארבה, שהרי בגמ' אי' "לרבא ניחא לרבה קשיא", וע"ז מפרש רש"י "ואע"ג דאין בקיאין לןשמה (לרבה, וא"כ הי' צ"ל בפ"נ ובפ"נ, ומזה שאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ ראי' ש) הואיל ועדים מצויין לקיימו לא צריך (כרבא)". (ועי' חת"ס איך לתרץ שיטת הפנ"י ממ"ש רש"י לקמן "דכולהו בקיאין").

עכ"פ נמצא שישנם ב' אופנים איך ללמוד שיטת רבא.

וי"ל שבזה נחלקו רבי אחי נגד רבי אמי ור' אסי ורבי אליעזר: רבי אחי ס"ל שדם להשיטה שהוא מטעם קיום (שיטת רבא) מודים שבני מדה"י אין בקיאין לשמה, אלא שאי"ז סיבה מספקת לתקן לומר בפ"נ ובפ"נ, אבל אחר שכבר תיקנו משום קיום, ומוכרחים לומר גם בפני נכתב (מטעם אחלופי), כללו החכמים בזה שיעיד גם לשמה, שהרי סו"ס גם הוא מודה שישנו מיעוט שאינו בקי, ולכן אמר שצריך לעמוד על כל אות ואות, כדי להעיד שזה נעשה לשמה.

אבל רבי אמי ור' אסי ורבי אליעזר ס"ל שלהשיטה שהוא מטעם קיום, ס"ל שכולם בקיאין, א"כ אין לומר שלאחר שתיקנו משום קיום כלל בזה גם עדות על לשמה, כי אין שום צורך כלל בזה, שהרי כולם בקיאין, ולכן אמרו "לא צריכת" ודיו שיעמוד בשיטה אחת (כמ"ש רש"י) שיוכל לומר בפני נכתב.

[ואף שרבי אליעזר אמר בפירוש "אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך", כבר ביארו הראשונים שאין מוכרח שכוונתו שצריך להעיד על לשמה, וז"ל הר"ן: דה"ק אפי' לא כתבו בפניו אלא אותה שיטה שצריכה לשמה מה"ת, דהיינו שמו ושמה והרי את מותרת לכל אדם, שוב אינו צריך לעמוד על שאר הגט, דכיון דאותה שיטה עיקר הגט, משום אותה השיטה יכול הוא לומר בפ"נ ובפ"נ. עכ"ל.]