בהמשך למה ששאלתי בגליון הקודם (עמ' 35) בדין למשחה לגדולה באכילת בעלים נראה לומר, דאין דין הפסח דומה כלל לבכור ותמורתו וכיו"ב, ובהקדים שכל ההנחה הזו של התוס' בזבחים "כיון דלאו מתנות כהונה היא לא שייך בה למשחה" צ"ב, מה הסברא בזה לתלות דין למשחה בהן נתינה לכהן, ולכאורה צ"ל משום שדין "למשחה" נאמר בפ' קרח (במדבר יח, ח): "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם", ודרשו חז"ל דקאי על כ"ד מתנות כהונה, כדאיתא בחולין קלב, ב ועוד [ולפי זה יקשה על הראשונים הנ"ל שפירשו "למשחה" גם בפסח].

והנראה בזה, דהנה לכאורה צע"ג לפי מה דקי"ל שפנחס לא נתכהן עד שהרגו לזמרי, וברית כהונת עולם שניתנה לו ולזרעו, אינה אלא המשך לנתינת כל כ"ד המתנות שניתנו מכבר לאהרן ולזרעו, או אפילו למ"ד שהיה כהן מקודם וחשש שכהונתו נפגמה ועל זה הוצרך לנתינה חדשה, וכמו שכתב החזקוני ז"ל (ולע"ד זהו פירוש הירושלמי בסנהדרין שעמד עליו ה"כלי חמדה"), מה טעם נקשר לפנחס דוקא מתן הזרוע הלחיים והקבה ("ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות, ספר המצות להרמב"ם מ"ע קמג), ואע"פ ש"דורשי חמורות" או "דורשי רשומות" מצאו קשר בין מעשה פנחס לשכר זה, עדיין צ"ע בפשט הפשוט של הדבר.

וביותר צ"ע מה שעיקר דין "למשחה" נאמר ב"מתנות" היינו זרוע לחיים וקבה, בחולין קלב, ב: "אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא? אמר קרא: "למשחה" לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים", ומיירי בזרוע לחיים וקבה כמבואר בגמ' שם, והרי עיקר דין "למשחה" נאמר בפ' קרח (יח, ח): "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה וגו'", אלא שקי"ל שגם זרוע לחיים וקבה וכן ראשית הגז הם בכלל "למשחה", והו"ל למימר האי דינא דנאכלות צלי ונאכלות בחרדל בכל כ"ד המתנות, היינו הקרבנות, התרומות והמתנות.

ואמנם במשנה זבחים צ, ב איתא: "וכולן, הכהנים רשאין לשנות באכילתן, לאכלן צלויין ושלוקים ומבושלים כו'", ובגמ' צא, א שם: "מאי טעמא? אמר קרא: "למשחה" לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים". דלפי זה נוכל לומר שבאמת עיקר דין "למשחה" נאמר במשנה זבחים גבי קרבנות, ורב חסדא בא לומר לנו בחולין זה גופא שגם במתנות כן הוא הדין, אבל עדיין צ"ע שינויי הלשונות, שבזבחים אמרו שהכהנים רשאים לאכלם צלויים שלוקים ומבושלים, ואילו בחולין אמר רב חסדא "אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל", וכבר עמדו על כך התוס' בחולין שם, וכתבו: "ונראה, דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר", וכ"ה הרא"ש שם [ובשו"ע יו"ד סי' סא כתב כן להלכה כלשונם עיי"ש].

אבל הרמב"ם הביא את ב' הלשונות דזבחים ודחולין כצורתם, ולא עירבבם כלל, דז"ל בפ"י מהל' מעשה הקרבנות ה"י: "ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל אפילו הכהנים מותרים לאכול חלקם בין מקדשים קלים בין מקדשי קדשים בכל מאכל ולשנות באכילתם ולאכלם צלויין שלוקים ומבושלים", ובפ"ט מהל' ביכורים הכ"ב: "ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר: למשחה, כדרך שאוכלים המלכים" [ומיירי רק במתנות כהונה וכמו שהקדים בספ"א שם: "ובהלכות אלו אבאר משפטי המתנות שאין תלויין בקרבנות והן הביכורים והחלה והמתנות וראשית הגז"], ולא הזכיר כלל מה שאמרו התוס', ומשמע שלא היה קשה לו קושייתם, וצ"ע.

ואשר ע"כ נראה, דאע"פ שדין "למשחה" נאמר בכל כ"ד המתנות דפ' קרח, מ"מ יש הבדל בין דין הקרבנות לדין המתנות, דדין הקרבנות הרי פשוט הוא שדין "למשחה" בהם הוא מחמת קדושתם, אבל זרוע לחיים וקבה הרי אין בהם קדושה כלל, כדמפורש ברמב"ם פ"ט מהל' בכורים עיש"ה, ובע"כ שכל דין "למשחה" בהם הוא מחמת מצות הנתינה שנאמרה בהם, דזה גופא שיש מצוה לתתם לכהן פועלת בהם חשיבות לומר בהם דין "למשחה" [ועי' ב"אור שמח" להל' תמורה פ"ג ה"ב: "דגם זה מתכסיסי קדושה דיליה דהוא ניתן לכהן"].

וזהו איפוא שבא רב חסדא להשמיענו, שמשום דין ומצות נתינה, יש במתנות דין "למשחה", וממשנה דזבחים לא היינו יודעים זאת כמובן, ונראה דלמד כן ממאי דבקרא נאמר "לך נתתים למשחה", היינו שדין "למשחה" נובע ממה ש"לך נתתים", והנפק"מ היכא שאין קדושה רק שיש מצוה בנתינתם לכהן, ויתכן איפוא שלכן קאמר שאינן נאכלות אלא צלי ואלא בחרדל, כי רק בכה"ג ניכרת חשיבותם, משא"כ בקרבנות שבלאו הכי קדושים בקדשי קדשים או קדשים קלים לא איצטריך, ולכן רשאים כהנים לשנות ולאכול צלויים או שלוקים וכו'.

[ויתכן שהתוס' נחלקו בעיקר הדבר על הרמב"ם וס"ל שגם במתנות כהונה יש קדושה, ולפי"ז המהרש"ל והש"ך בסי' סא שכתבו שרק בנסרחו ואינם ראויים למאכל אין בהם קדושה, בשיטת התוס' והרא"ש אזלי, והבינו כן בדעת המחבר שהביא כאמור את דברי התוס' והרא"ש להלכה, ועצ"ע].

ומעתה נראה פשוט, שכל הדין הזה שדין "למשחה" תלוי במצות הנתינה, אינו אלא ב"מתנות" דהיינו זרוע לחיים וקבה וכויו"ב, אבל בקרבנות שדין "למשחה" מחמת קדושתם הוא, אין צריך כלל להא דזכו הכהנים בחלק מבשרים, שהרי לא מסתבר כלל לומר שדין "למשחה" הוא מחמת זכות הכהנים באכילתם, ובודאי דין "למשחה" הוא משום קדושתם וחשיבותם העצמית, אלא שבמתנות נתחדש לו דגם מצות הנתינה מחייבת "למשחה".

ונראה שלזה איפוא נתכוונו התוס' בזבחים עה, ב, דזה ודאי ש"תמורת בכור" – לדעתם, כאמור לעיל – אינה קדושה כבכור עצמו, וממילא שלא נאמר בה "למשחה" מתורת קרבנות, ואילו היה נאמר בה לפחות מצות נתינה היה מקום לומר שיש בה "למשחה" אבל כיון "דלאו מתנות כהונה נינהו לא נאמר בה למשחה".