בגיטין (לב,א) תנן: השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא, הרי זה בטל. ובגמ' שם: הגיעו לא קתני אלא הגיע, ואפי' ממילא, ולא אמרינן לצעורה הוא דקא מכוין. ופרש"י (ד"ה ולא אמרינן) וז"ל: ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו, אלא לצעורי בעלמא חדש או חדשים. עכ"ל.

והק' הרשב"א וז"ל: ותמיהא לי דא"כ מאי נפק לן בין שמתכוין לבטלו או לצערו ולעכבו מליתנו עכשיו, דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו, דאטו מי שלא בטל שליחותו לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין, מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה. עכ"ל. ולכן מפרש הרשב"א שהכוונה ב"לצעורי הוא דקא מכוין" הוא שבפיו הוא מבטלו, אבל בלבו רוצה שיתנו לה עכשיו, עיי"ש בארוכה.

ונדחקו המפרשים לבאר מה יענה רש"י לקושיית הרשב"א. כי דוחק לומר שס"ל לרש"י שכל זמן שלא ביטל הבעל את השליחות, אף שאינו רוצה לגרשה עכשיו, יכול השליח ליתן הגט, ובזה הוא דפליג על הרשב"א, כי איך אפ"ל שכשהבעל עומד וצווח שאינו רוצה שיתן לה הגט עכשיו, אנו אומרים שיכול ליתן, אתמהה!

וי"ל בזה בהקדים דלשיטת רש"י לכאו' קשה הלשון "לצעורה הוא דקא מכוין", דמה נוגע ענין הצער כאן. והרי העיקר הוא שאינו רוצה לבטל הגט לגמרי, כ"א לדחות הנתינה לחודש או חדשיים. וא"כ הו"ל להגמ' לומר "ולא אמרינן לדחויי קא מכוין". ואף שבפשטות הטעם הרגיל למה ירצה הבעל לדחות נתינת הגט, ה"ז כדי לצערה, מ"מ אין זה (הטעם למה ירצה לדחות הנתינה) נוגע כאן כלל וכלל. העיקר הוא שרוצה (רק) לדחות הנתינה ולא לבטל הגט.

ואף שבדוחק י"ל שנקטה הגמ' לשון זה, כדי ליתן טעם למה יש קס"ד שבדעתו (רק) לדחות הנתינה, - לפי שרגיל דבר זה שירצה הבעל לצער את אשתו כשעומד לגרשה, מ"מ הי' עדיף לא לכתוב טעם זה כדי לכלול עוד סיבות אפשריות לרצונו של הבעל (רק) לדחות הנתינה (כמו: שיהי' לו עוד זמן אכילת פירות נכסי', או שאין לו עכשיו כסף לשלם כתובתה, ואינו רוצה שיטרפו הקרקעות שלו, וכיו"ב הרבה סיבות).

וי"ל הביאור בזה, שבדין מי שרוצה לדחות נתינת הגט יש הפרש בין אם רוצה לדחות הנתינה מטעם "לצעורה קא מכוין" לגבי אם רוצה לדחות הנתינה מטעמים אחרים: אם זה מטעמים אחרים פשוט שאין להשליח ליתן הגט עד שיאמר הבעל רוצה אני שתתן עכשיו, כי אין הבעל רוצה שתתגרש עכשיו, אבל אם זה לצערה, הרי גם כשאומר שלא יתן, הרי באמת רוצה היא שתתגרש עכשיו, וה"ז כאילו אומר להשליח רוצה אני שתתן הגט עכשיו, אלא שרוצה אני שתתצער אשתי ביחד עם זה, ולכן אפשר ליתן הגט, כי מה שרוצה שיהי' לה צער אי"ז נוגע לדין נתינת הגט.

ומטעם זה הלשון בגמ' הוא "אמרי' לצעורה קא מכוין" (ולא "לדחויי קא מכוין"), כי רק מטעם שאמרינן שכל כוונתו הוא רק לצערה, אמרי' שאף שרוצה לדחות הנתינה לחודש או חדשיים, מותר ליתן הגט עכשיו. משא"כ אם הדחי' היתה מטעם אחר. ומתורץ קושיית הרשב"א.

והנה באמת קצת דוחק לומר שגם אם אומר בפירוש "לא תתן הגט לאשתי עוד חודש או חדשיים כי רוצה אני לצערה", יהי' הדין שמותר ליתן הגט עכשיו, כי סוכ"ס אמר בפירוש "לא תתן הגט עוד חודש או חדשיים", אבל בנדו"ד נראה שאי"ז דוחק כלל (כדלהלן).

מכיון שבנדו"ד איירי שלא אמר בפירוש שרוצה לדחות הנתינה לחודש או חדשיים כ"א אמר שרוצה לבטל הגט לגמרי, אלא שאנו אומרים שמוכחא מילתא שבדעתו ומחשבתו ורצונו הי' לדחות הנתינה, בנדון כזה בודאי שהדין הוא שמותר ליתן הגט עכשיו, כי אם דנים אנו כבר את רצונו, הרי רצונו האמיתי הוא שיתן הגט עכשיו, (אלא שרוצה לצערה).

בשלמא כשאומר לא ליתן הגט עכשיו, בזה י"ל שאף שרצונו האמיתי הוא שאכן יתן עכשיו, מ"מ היות ודנים אנו מה שאמר, אא"פ ליתן הגט עכשיו, כי אמר בפירוש שלא יתן, ואין בכח רצונו להפקיע ממה שאמר בפירוש, אבל בנדו"ד שלא אמר כן, אלא שאנו אומדים דעתו ורצונו, ואומרים שרצונו לדחות הנתינה.

א"כ היות שאין כאן שום דבר יותר מהרצון שלו, וזהו מה שאנו דנים, הרי כבר דנים דבר זה עצמו - הרצון - לעומקו ולאמיתתו, ואומרים שרצונו האמיתי הוא שכן יתן הגט עכשיו.

ואם נכון הוא, הרי מובן שיטת רש"י שבנדו"ד שכוונתו בהדחי' הוא רק מטעם שרוצה לצערה, א"כ אף שאומדים דעתו שאין רוצה שיתן הגט עכשיו, מ"מ היות ומה שביטל הגט אין אנו מקבלים, ומקבלים רק שברצונו לצערה ע"י הדחי', אומדין הרצון לעומק יותר ואומרים שבעצם ברצונו שיתן הגט עכשיו, וכנ"ל.

וע"ז קמ"ל המשנה ד"לא אמרי' לצעורה קא מכוין", ומקבלים הביטול שלו, ובטל הגט, ואין ליתן הגט כלל לדעת ר"ש שאין חוזר ומגרש בו, או עד שיחזור וימנהו לדעת ר"נ שחוזר ומגרש בו.