ב"ב ב, ב בתוד"ה וחייב באחריותו (בנוגע לחיוב בעל הכרם על הכלאים, דלכאורה הוה היזק שאינו ניכר) וז"ל: "אבל אין לומר דה"נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו וכו' ועוד אי קנס היא במזיד דוקא היה לו להתחייב" ע"כ.

ועי' ברע"א (ועוד) שהקשה הא ברייתא הנ"ל (מחיצת הכרם שנפרצה) אזלי אליבא דר"מ (כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כדתניא), ור"מ ס"ל בגיטין (נג, ב) דקנסו שוגג אטו מזיד, וא"כ מאי מתרצי התוס', והניח בצ"ע.

ואולי אפ"ל דהנה הפי' כאן במ"ש התוס' "במזיד דוקא היה לו להתחייב", הוא (כמ"ש המהר"ם וז"ל): "ר"ל אם פרץ הוא בעצמו הגדר במזיד אבל כשנפרץ מאליו לא שייך לקונסו" (עכ"ל).

וא"כ מובן שאין לדמות למ"ש בגיטין דר"מ קניס שוגג אטו מזיד, בשבת למשל (ועד"ש בשאר הדוגמאות שם), דשם הסברא נותנת דאם יתירו לו כשבישל במזיד ד"מ, א"כ אף כשבישל במזיד יאמר שהיה שוגג, ויתבטל בזה כל הקנס (התקנה) שאסור לאכול אם בישל במזיד, ולכן קנסו אף בשוגג, משא"כ כאן אין שייך לומר שאם לא יתחייב כשנפרץ מאליו (שוגג דהכא) אז אף אם פרצו בידיו (מזיד דהכא) יאמר שנפרץ מאליו (אתמהה!), ולכן אין סברא כלל לקנוס כאן שוגג אטו מזיד.

ואולי יש להעמיס זה בדברי המהר"ם הנ"ל שרמז לזה במתק לשונו במ"ש "אבל כשנפרץ מאליו לא שייך לקונסו", וד"ל.