ראש הישיבה – ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
אי' בגיטין (ז, א) "שלחו לי' למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור, שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל בעמים ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו, אי מההיא ה"א ה"מ זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קמ"ל".
ופרש"י: "זמרא – לשורר בבית המשתאות", ובתוס' כתבו (בד"ה זמרא) וז"ל: "פי' בקונטרס לשורר בבית המשתאות, וכן משמע, מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין . . . וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי . . . שמתענג ביותר". עכ"ל.
ובטואו"ח (סי' תקט) לאחרי שמביא מ"ש רש"י ותוס' כותב וז"ל: ומלשון הרמב"ם ז"ל (הל' תעניות פ"ה הי"ד וז"ל: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכו' ואפי' שירה בפה על היין אסורה שנא' בשיר לא ישתו יין", עכ"ל, משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה דוקא על היין, אבל הוא ביאר בתשובת שאלה, דאפי' בפה אסור אף בלא משתה. עכ"ל.
ונמצא שבאופן כללי יש כאן ב' שיטות: א) שיטת רש"י ותוס' שרק על היין אסור. ב) שיטת הרמב"ם (כפי שביאר בתשובתו) שגם שלא על היין אסור.
ובפשטות יסוד מחלקותם הוא כשאסרו חכמים הזמרא, האם אסרוהו רק על היין, או שאסרוהו גם בלי יין (ומ"ש "בשיר לא ישתו יין" הוא לאו דוקא, וכן מ"ש בסוטה (מח, א) "משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות" הוא לאו דוקא, ורק אורחא דמילתא הוא לשורר על היין, כמ"ש הב"ח שם).
אמנם באמת י"ל, כדי להמעיט מחלקותם, שלכו"ע גזרו שלא לזמר על היין, ומ"מ לשיטת הרמב"ם נאסרה בדרך ממילא כל זמר. והוא בהקדים הדין שנסרים שרחבן ארבעה הפסולים לסכך מגזירת תקרה, אסורים גם כשהפכן על צידיהם, שאין בהם ארבעה (סוכה יד, ב. רמב"ם הל' סוכה פ"ה ה"ז. טושו"ע או"ח סתרכ,ט סי"ח) והטעם: "כיון דיש שם פסול עליהן נעשו כשפודים של מתכת הפסולין לסכך, בכל ענין שהופכן" (ל' רש"י שם ד"ה פסולה). ומבאר הרגצובי (צפע"נ לרמב"ם הל' חו"מ פ"י ה"ב) שהטעם ע"ז הוא לפי שדבר האסור מצד הגזירה אטו דבר ב' האסור [בנדו"ד תקרה] נעשה הדבר "כמו עצם האיסור", גם כשאין כאן טעם האיסור.
ומהמבואר בלקו"ש (חי"ט ע' 34) נמצא שכלל זה "שנעשה כמו עצם האיסור" אמרי' רק כשדנים אודות דבר וחפץ מסוים, לפי שהיות וחל על הדבר "שם פסול", נשאר כן "בכל ענין", משא"כ אם דנים אודות איסור הנהגה מסוימת, אין כאן דבר שנאמר שדבר זה "נעשה כמו עצם האיסור", כי אין כאן דבר שחל עליו "שם פסול".
ועפ"ז י"ל שרש"י ותוס' נחלקו עם הרמב"ם באיזה אופן גזרו חכמים את הזמרא: לכו"ע אסרו את הזמרא בבית המשתאות, כי אז ישנו תענוג יתירה, אבל נחלקו אם אסרו את החפצא או את הגברא. ז.א. אם אסרו את הזמרא (בבית המשתאות), או שאסרו על האדם לזמר בבית המשתאות. (ואף שאין "זמרא" חפצא גשמית, מ"מ בהגיון ה"ה "חפצא" שאפ"ל שעליו חל האיסור).
בסגנון אחר: האם אסרו את הזמרא (בבית המשתאות), או שאסרו את האדם להתענג בתענוג יתירה ע"י זמרא, ובד"כ כשמזמרים בעת המשתה, יש בזה תענוג יתירה, ולכן אסרו את זה.
וי"ל שהרמב"ם ס"ל שאסרו את הזמרא, ולכן אף שהאיסור הי' לפי שיש בזה תענוג יתירה, וזה יש רק כשבא ע"י יין, מ"מ נעשה חפץ של זמרא "כמו עצם האיסור", ולכן גם כשאין טעם זה ה"ז אסור. לכן כ' שגם בלי יין ה"ז אסור.
משא"כ רש"י ותוס' ס"ל שהאיסור הוא על הנהגת האדם, ואין כאן חפץ שעליו חל האיסור, פשוט שאם אין כאן טעם האיסור, תענוג יתירה (בנדון שאינו על היין), אין כאן איסור.
ומטעם זה גופא ס"ל לתוס' (וגם רש"י אפשר שס"ל כן, וכמ"ש הב"ח ש"אין פי' התוס' חולק אפרש"י") שגם בלי יין, אם יש בזה תענוג יתירה ה"ז אסור. והוא מטעם הנ"ל, שכל גדר האיסור הי' שאסרו להאדם להתענג בתענוג יתירה ע"י זמרא.
[ומ"ש "וראוי להחמיר וכו' שמתענג ביותר", שמזה משמע שאי"ז איסור גמור, ולפהנ"ל ה"ז בכלל האיסור, - כי רק זמרא בעת היין הגדירו חכמים באופן כללי כתענוג יתירה, וזה אסרו לכל אחד, [ואם מישהו אינו מתענג בזה בטלה דעתו אצל כל אדם (ולהעיר מלקו"ש חכ"ג ע' 28 ואילך אודות מצוה לענג את השבת באכו"ש שהוא עד"ז, עיי"ש)], משא"כ כשנעשה באופן אחר, ה"ז תלוי לפי דעת כאו"א, ולכן אאפ"ל שאופן מסוים אסור, כי אולי אין יחיד זה מתענג מזה, ולכן כתבו ע"ז רק "וראוי להחמיר"].
והנה עפהנ"ל יש לבאר עוד ענין:
התוס' (שם) כתבו וז"ל: ושיר של מצוה שרי, כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה, עכ"ל. אמנם ברמב"ם (שם) כתב וז"ל: וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לא-ל וכיו"ב על היין. עכ"ל. הרי שלפי התוס' ה"ז היתר גמור ("ושיר של מצוה שרי"), משא"כ להרמב"ם משמע שאי"ז היתר גמור, כ"א שכן נהגו כל ישראל.
וי"ז שזה תלוי בהנת"ל: לשיטת הרמב"ם הרי נאסר הזמרא בכל אופן, מטעם היותו חפץ שעליו חל האיסור, ונעשה כמו עצם האיסור, לכן בעצם צ"ל אסור בכל אופן, אלא באם זה דברי תשבחות ושיר של הודאות לא-ל, ביטלו האיסור. אבל לשיטת רש"י ותוס', הרי מעיקרא אסור רק אם זה לתענוג יתירה, ופשוט שהכוונה תענוג יתירה לגופו, אבל אם זה שיר של מצוה, הרי מעיקרא אין בזה גדר של תענוג יתירה (לגופו), ומעיקרא לא נאסר, ולכן כתבו "ושיר של מצוה שרי".
Download PDF