גיטין ט,ב. "ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וכו', כי קתני מילתא דליתיה בשטרות וכו' דשלח וכו' שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין וכו' ואין שטר לאחר מיתה" עכ"ל הגמ'.

והנה משטחיות לשון הגמ' נראה דהטעם דזה הוי מילתא דאיתיה בשטרות, הוא משום דדין זה (שאין גט לאחר מיתה) ישנו גם בשכיב מרע, אבל איה"נ בשאר שטרות חוץ משכיב מרע, אם אמר תנו שטר מתנה לפלוני ומת, לכאורה כן יתנו לאחר מיתה, ובפשטות מטעם דזכין לאדם שלא בפניו.

אבל ראה בפרש"י ד"ה מילתא דליתיה וז"ל "והא מילתא איתא בשאר שטרות שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר ומת, לא יתן לאחר מיתה וכו'". רואים מרש"י ב' דברים דלא כהנ"ל, א) דהפי' מילתא דאיתיה בשטרות פי' בכל השטרות לא רק במתנת שכיב מרע, ב) דבשטר מתנה אף אם מסר להשליח מחיים לא זכה בו לאחר מיתה (אף דזכין לאדם שלא בפניו).

וצ"ב מנ"ל לרש"י הך דינא, דגם בשטר מתנה, הדין הוא דלא זכה המקבל, משום דאין שטר לאחר מיתה (דהא זכין לא לאדם שלא בפניו), ועוד לכאורה מהגמ' מבואר להדיא דהאיתיה בשאר שטרות הוא (רק) במתנת שכיב מרע וכמ"ש "שכ"מ שאמר כתוב ותנו, ובמתנת שכ"מ עצמו רק היכא דאמר כתבו ותנו (ז.א. שלא מסר להם שטר) לכן "אין כותבין ונותנין", משא"כ במתנה היכא דכבר נתן השטר מחיים לכאורה ודאי שמהני מדין זכין וכו'.

וי"ל דרש"י אזיל לשיטתו לעיל בד"ה לא יתנו לאחר מיתה בנוגע לשטר שחרור וז"ל "נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר וכו'".

והפי' בזה (כמבואר בהאחרונים) דאיה"נ דזכין לאדם שלא בפניו, אבל א"א לזכות בדבר היפוך מדעת הנותן, ומאחר דהנותן אמר לו תן שטר שחרור זה לעבדי, ולא אמר זכי (ועכשיו לפי דעת רש"י נקטינן דתן לאו כזכי גם בשטר שחרור), ולכן א"א לו לזכות בהשטר שיהיה כמו שהעבד כבר קבלו, דהא דעת האדון שהעבד ישתחרר רק בקבלת השטר.

ורק שלזה מועיל הזכין לאדם שלא בפניו, דהוי קבלת השליח כמו שהעבד עצמו קבלו ע"מ שלא ישתחרר בו עד שיקיים תנאי פלוני (בע"מ או מעכשיו), שודאי שאינו משוחרר עד שיקיים התנאי, אבל כ"ז שלא קיים התנאי אף שהעבד אינו משוחרר עדיין, אבל האדון א"א לחזור בו (דהשטר כבר נמצא אצל העבד). וכמו"כ כאן שהשליח מקבלו עבור העבד מצד הזכין, ולכן האדון אינו יכול לחזור בו, אבל העבד אינו משוחרר, דמאחר שהאדון אמר תן הוי זה כמו תנאי שאינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו.

ולכן סובר רש"י שה"ה בשטר מתנה דאם נותן שטר מתנה לשליח ואומר לו תן שטר זה לפלוני הנה אף דזכין לאדם וכו' אבל מ"מ מאחר דתן (במתנה ודאי) לאו כזכי דמי לכן אין המקבל זוכה בהמתנה עד שיבא השטר לידו כנ"ל גבי עבד, ובאם מת קודם שבא השטר לידו אינו זוכה וכל' רש"י (בד"ה מילתא, בסופו)" דהא ליה אקני ליה ארעא עד דלימטיא שטרא לידיה וההיא שעתא פקע ליה רשותא".

ורש"י לומד דין זה מדין שכ"מ המובא בגמ', דהנה בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי, ולכן אף אמר אמר כתבו ותנו, ז.א. שלא מסר השטר אפילו להשליח עדיין, מ"מ מאחר דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, הרי"ז כמו שהמקבל כבר קיבל את השטר מתנה, והדין היה צ"ל שזוכה במיתת השכ"מ כתקנת חכמים, ומדוע אמרו לא יכתבו ויתנו, וע"ז מפרש הגמ' "שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר" ובפרש"י בד"ה אלא בשטר, "לכי מטא שטרא לידיה ליקנינהו בשטרא, ז.א. שיש לנו חשש דאף דודאי דכוונת השכ"מ הוא שפלוני יקנה השדה (לאחר שימות), והחכמים נתנו לו הכח שפלוני יזכה אף בלי שטר וכו', אבל מאחר דיש חשש שכוונת השכ"מ היתה שפלוני יקנה הנכסים (אף שהיא מתנת שכ"מ שאינה צריכה שטר, מ"מ הוא רוצה שיקנה) רק בקבלת השטר, ולכן מצד חשש זה אמרו לא יכתבו ויתנו, וא"כ בשטר מתנה סתם, באם הנותן אמר תן שטר זה לפלוני, ונקטינן דתן לאו כזכי, הרי בטח דעת הנותן דאינו קונה רק בקבלת השטר, וא"כ כ"ש שלא יתנו לאחר מיתה, מאחר דלא קבל השטר עדיין, וכבר פקע ליה רשותיה דנותן.

ומרויחין בזה דהפי' בגמ' מילתא דאיתיה בשטרות הכוונה בכל השטרות ולא רק בשטר שכ"מ. ודו"ק.