תנן במתני' (שבת כט, ב) "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת". ופרש"י: וטעמא משום גזירה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה וכו'.

וידוע הקושיא בדברי רש"י, דבאם יש כאן חיוב משום מכבה אז למאי נפק"מ אם הקצהו לכך או לא, ואיזה קשר יש בין הקצאת האדם להאיסור דמכבה? ועיין בפנ"י, ובערוך השלחן סי' רס"ה שעמדו ע"ז.

ואולי י"ל בזה, בהקדים מה שמצינו בדברי הראשונים כמה אופנים בטעם איסור זה ד"שמא יסתפק הימנו":

דהנה איתא בגמ' ביצה (כב, א) "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה". ובתוד"ה "והמסתפק" כתב "אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הוי אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי ביו"ט שרי אע"פ שממהר כיבויה ובשבת נמי אינו חייב [וכוונת התוס' היא מהא דאיתא בשבת קכ, א' ד"עושין מחיצה בכל הכלים בין מליאין בין ריקנין שלא תעבור הדליקה, רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים לפי שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעין ומכבין הדליקה", ובגמ' שם מבואר דהמחלוקת היא באם גרם כיבוי אסור או מותר, ובהמשך הגמ' מבואר דגם לר"י אינו אסור אלא משום גזירה דרבנן - המעתיק] אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככיבוי". ע"כ. והיינו דשיטת התוס' הוא דאין איסור בגרם מהירת הכיבוי.

אמנם הרא"ש שם מחולק עם התוס', ומביא ראי' ממתני' דלא יקוב אדם שפופרת וכו', דשם אאפ"ל דכשהאדם יסתפק קצת מהשמן שבהשפופרת ה"ה מכבה מאור הנר, דהרי השמן בכלל לא הי' בתוך הנר אלא דהי' עתיד לטפטף לתוכו, אלא ע"כ דהאיסור הוא משום שגורם למהר כיבוי הנר. ומה שהביא התוס' הראי' מהסוגיא דשבת דאין חיוב בגרם כיבוי, כ' הרא"ש דתלוי בהאופן שגורמים הכיבוי – דכשהגרם בא עי"ז שנוגע בהנר או בהשמן עצמם אז ה"ה נחשב כמכבה (ובזה הוא המדובר בביצה שם, ובמשנתנו דלא יקוב אדם וכו'), משא"כ כשגורם הכיבוי ע"י שנוגע בדבר שחוץ מהדליקה (וכבנידון דהחביות מלאות מים שכשיתבקעו יכבו הדליקה), אז אין חיוב בגרימת הכיבוי.

והנה לתרץ קושיית הרא"ש על התוס' (דלשיטת התוס' דאין איסור בגרם כיבוי מהו טעם האיסור להסתפק מהשמן שבשפופרת) הביא אדה"ז בשולחנו (סי' רס"ה ס"ב) מה שביאר בזה המהרש"ל, דהגזירה דמשנתנו היתה [לא שיסתפק ממקצת השמן שבהשפופרת, אלא] שמא יקח האדם כל השפופרת מע"ג הנר; דאז הרי ברגע שמסיר השפופרת נפסק השמן מלטפטף לתוך הנר, ומיד מכהה קצת מאור הנר, וא"כ הר"ז אותו האיסור דהמסתפק משמן שבנר לשיטת התוס'.

ועכ"פ נמצא דיש לנו ב' שיטות בטעם האיסור דשמא יסתפק וכו' – דלתוס', ה"ה משום דשמא יקח כל השפופרת ויכהה מאור הנר; ולהרא"ש ה"ה משום האיסור לגרום מהירת הכיבוי.

והנה עוד יש בזה שיטה שלישית, והוא שיטת הרמב"ם ביד החזקה (הל' שבת פ"ה ה"ב) שהאיסור הוא מטעם שהשמן שבהשפופרת הוא "מוקצה מחמת איסור" [וזהו דלא כמו שהוא עצמו פי' בפיה"מ דהאיסור הוא משום מכבה, וכבר העירו בזה שהרמב"ם בי"ד חזר בזה מפיה"מ]. ועיין בקו"א סק"א (בסי' רסה) מה שהשאיר אדה"ז דברי הרמב"ם‏ בזה בצ"ע. ואכ"מ.

[ולשלימות הענין אעתיק מדברי הערוה"ש מה שמצינו עוד טעם - רביעי - בטעם האיסור דמשנה זו: ובירושלמי אומר לגמרי טעם אחר משום מבעיר, והיינו דאע"ג דמותר להדליק הנר בע"ש שתהא דולקת כל השבת, זהו כשכולם ביחד אבל כאן שהשמן בפ"ע ונופל טיפות טיפות לתוך הנר אין התחברות לטפה זו עם האחרת ונמצא שהטיפה הנופל בשבת הוי כעשאו בידים וכו', ע"כ מאמר המוסגר].

ונחזור לדברי רש"י, שכ' דהאיסור הוא דכיון שהקצהו לכך אז יתחייב משום מכבה אם יסתפק ממנו; והנה א"א לפרש דבריו כשיטת הרמב"ם, דהרמב"ם אינו מזכיר שיש כאן איסור משום מכבה, וגם לשיטת התוס' אין מקום לפרשו לכאו', דלתוס' הרי האיסור הוא כנ"ל דשמא יכבה אורו ע"י לקיחת כל השפופרת, וא"כ איזה נפק"מ יש בין אם הקצהו לכך או לא?

ואולי י"ל, דמש"כ רש"י יתבאר ע"פ שיטת הרא"ש; דהנה הרא"ש כ' (כנ"ל) דגרם כיבוי אפשר להיות חייב ואפשר להיות פטור, ותלוי באם הגרמא הוא ע"י דנוגע בהנר עצמו או בדבר שחוץ ממנו; וי"ל דזהו מש"כ רש"י דהחיוב דכיבוי כאן הוא רק כשהקצהו (השמן שבהשפופרת) לכך, דעי"ז נעשה שמן זה כחלק מהשמן שבנר עצמו, ואז יש חיוב כשע"י נגיעתו בזה יש גרם כיבוי.