בב"ב כט, ב: "אנא בשכוני גוואי הואי" כו', ופי' רשב"ם "בחדרים הפנימיים והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון". ובחי' הרמב"ן הקשה עליו דלמה העברת דרך מבטל חזקה, ועוד א"כ מ"ט דרבא, עיי"ש. ובקצוה"ח סי' קמ סק"ז מביא בשם הב"ח לבאר דברי הרמב"ן דהי' מסתפק בכוונת הרשב"ם, די"ל דסבר דהעברת דרך מבטל חזקה, וע"ז הקשה הרמב"ן דלא הי' צריך לבטל משום דהוי כאילו מכר חצרו והניח לעצמו הזכות לעבור הדרך. או י"ל דכוונת הרשב"ם היא דהטענה "משתמש עמך" מבטל החזקה דלבד שעבר עליו הדרך גם הי' מניח שם חפציו וכו', וע"ז קאי הקושי' השני' של הרמב"ן דא"כ מאי טעמא דרבא. ועי' מ"ש בזה הקצוה"ח ובחת"ס.

ונראה ליישב שיטת הרשב"ם בהקדם מה דיש לחקור בעניין חזקה אם היא ראי' ובירור שהקרקע של מחזיק, או דלמא הוא רק דין "מוחזק" ומועיל דמעכשיו צריך המרא קמא להביא ראי' להוציא מחזקתו. וכבר הארכנו במ"א שזהו חידוש בדין חזקת ג' שנים שיש דין מוחזק בקרקע, דהרי בלא"ה קרקע בחזקת בעלי' עומדת ולא שייך בו תפיסא כדאיתא בתוס' ב"מ קג, ב.

וי"ל דנחלקו בזה ר"נ ורבא, דר"נ סבר דענין חזקה היא ראי' ובירור, ולכן פסק ואמר להמחזיק "זיל ברור אכילתם", היינו שעליו לברר ולהוכיח שקנה הקרקע, ובלא"ה לא הוי "חזקה גמורה" כמ"ש הרשב"ם. ורבא סבר שענין החזקה אינו בירור כ"א שעל ידו נעשה מוחזק, ולכן פי' רשב"ם בדברי רבא (ד"ה המוציא) "שהרי לוקח מוחזק", ובכדי להיות מוחזק מספיק שיש לו עדים שאכל ג' שנים, ולא צריך לברר שהמערער לא הי' שם.

ובזה מיושב קושיא השני' של הרמב"ן בטעמא דרבא, די"ל דאפי' אם נפרש ברשב"ם שהמערער טוען שהי' משתמש עמו בחצר וזה מגרע החזקה, מ"מ כיון שיש להמחזיק עדים שאכל ג' שנים (ואין למערער שום הוכחה נגדו), כבר יש למחזיק "אחיזה" שם והוי מוחזק נגד המערער ואמרינן לו המע"ה.

ברם י"ל דכו"ע סברי דענין החזקה היא דין מוחזק, וטעמא דר"נ היא דכיון שהחזקה צריך להוציא מחזקת מרא קמא צריך "חזקה גמורה" להחשב מוחזק שיהי' למחזיק "תפיסה" בהקרקע יותר מהמרא קמא. ועי' ב"מ ק, א דתפיסת המוחזק מוציא מחזקת מרא קמא.

ובזה יובן למה הטענה דהעברת דרך היא טענה טובה בדין חזקה, משום דאם עבר עליו הדרך יש גם למערער "תפיסה" בקרקע זו, ובכדי שיהי' למחזיק דין מוחזק הוא צריך לסלק המרא קמא מקרקע זו שלא יהי' לו שום שייכות אליו. ואינו דומה למכר קרקע והניח לעצמו דרך דשם אין סתירה בדין המכירה להשארת דרך עליו, משא"כ כשרוצה להיות מוחזק צ"ל "תופס" הנכסים לבדו בלי המערער. ובזה מיושב גם קושיא הראשונה של הרמב"ן, דאם החזקה היא 'ראי' שפיר שייך קושייתו דאין בהעברת דרך סתירה לראייתו של המחזיק במה שאכל ג' שנים, אבל כיון שחזקה היא דין 'מוחזק' מיושב שפיר דהעברת דרך מונע מהמחזיק שיהי' לו "תפיסה" לבד בהקרקע כנ"ל.

ויש להעיר בזה מהשקו"ט בקונ' הספיקות באם אזלינן בתר חזקת מרא קמא כששניהם תופסים ומוחזקים בהנכסים.