בגמ' גיטין ה, ב: "כיון דאשה כשרה להביא את הגט זמנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עלה וכו'". והיינו, דאע"פ דאשה כשירה לאמירת בפנ"כ, מ"מ פסולה לדון על האמירה. ונחלקו הראשונים בדין קרוב, באם גם הוא אף דכשר להביא הגט ולומר בפנ"כ, מ"מ פסול לדון ע"ז (שיטת התוס', תוס' הרא"ש, ר"ן, ריטב"א ועוד); או דבקרוב, כמו שכשר לההבאה והאמירה, עד"ז כשר לדון ע"ז (שיטת הי"א בהר"ן, ומובא שיטה זו גם בהרשב"א).

וממוצא דבריהם מובן, דהשאלה הוא בהא "דמשום עיגונא אקילו בה רבנן"; דהנה זה שקרוב נאמן באמירת בפנ"כ הוא דמשום עיגונא וכו', ובזה הוא המחלוקת: באם אמרינן דכמו שהקילו לענין ההבאה והאמירה, עד"ז הקילו לענין שני. וצלה"ב סברת המחלוקת בזה.

דברי הרשב"א בזה

והנה הרשב"א בהביאו שיטה זו, שקרוב כשר לדון (עיין בההערות שמסתפק באם קטע זה הוא משל הרשב"א, אבל איך שלא יהי', זה ברור דאין זה אותו השיטה שבהמשך דבריו שם. ואכ"מ), ומאריך בהסברת הדבר, וזהו תוכן דבריו: (א) אפי' בעלמא עדי קיום יכולים להיות קרובים להדיינים (ומביא ראי' ע"ז). (ב) אפי' בעלמא עדי קיום יכולים להיות קרובים להבעלי דבר (ומביא ראי' ע"ז). (ג) אלא, דבעלמא הדיינים אינם יכולים להיות קרובים להבעלי דבר, (ד) ומ"מ כאן הקילו להכשירם (כשהדיינים קרובים לבעלי הדבר) "כדרך שהתירום בהבאת הגט ובעדות דנכתב לשמה ומקויים הוא וכשר, דהשתא אינהו משוו ליה גט".

[והנה בהשקפ"ר דבריו תמוהים, דבתחילה כתב דבעלמא עדי קיום יכולים להיות קרובים להבע"ד, ומ"מ דיינים אינם יכולים; ובהמשך דבריו כ', דכאן, היות וקרובים יכולים להעיד על הגט, לכן יכולים גם להיות דיינים?! אלא דמבארים בזה, דהא דבעלמא הקרובים כשרים להעיד לקיים השטר, היינו משום דעדותם הוא רק לברר אמיתיות החתימות, ואין מעידים כלום על עצם ההלוואה או החיוב ממון וכיו"ב, ולכן נחשב כאילו אין לעדותם שייכות להבע"ד או להפס"ד; משא"כ כאן באמירת בפנ"כ, דעיקר כשרות השטר הוא על ידם (וזהו מה שמאריך הרשב"א בלשונו, וכ' "אינהו משוו ליה גט"), הרי מדינא קרובים פסולים להעיד בזה. והיות דהקילו והכשירו קרובים לזה, עד"ז הקילו להכשירם לדון ע"ז].

ולכאו' צ"ב, דלענין מה הביא הרשב"א הדינים דעדי קיום דעלמא – שיכולים להיות קרובים להדיינים ולהבע"ד – כהקדמה ויסוד לתירוצו? והרי (א) השאלה כאן הוא באם קרוב יכול לדון או לא, והרי לענין דיינים גם בקיום דעלמא פסולים. (ב) גם זה דעדי קיום דעלמא יכולים להיות קרובים, אינו נוגע לנדו"ד, דהרי העד המעיד בפנ"כ אינו יכול להיות קרוב (בלי הסברא דמשום עיגונא אקילו וכו', וכנ"ל בהסברת ההבדל בין כאן לעדי קיום). (ג) ועיקר, איך זה מוסיף לגוף הסברא דהיות והקילו גבי העדות דבפנ"כ, לכן הקילו גם לענין לדון ע"ז. [ואכן הר"ן על הרי"ף כתב בקיצור – דהיות דמשום עיגונא הקילו להכשיר אפי' הבע"ד בההבאה והאמירה, לכן הקילו גם בקרובים לדון. עיי"ש].

[וראוי להעיר כאן, שבהמשך דברי הרשב"א, כשמבאר השיטה האחרת שבדין זה (היינו שקרוב פסול לדון על בפנ"כ), חולק על הדין הנ"ל – שעדי קיום דעלמא יכולים להיות קרובים להבע"ד ולהדיינים. וז"ל בא"ד "דהא בעלמא כל הפסולין לדון מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים ואין מקיימין על פיהם וכו'". ומשמע מזה עוד יותר, דהדינים תלויים זה בזה, ורק באם נקטינן שבעלמא עדי קיום קרובים כשרים, אז אפ"ל דכאן קרובים כשרים להעיד. והדבר צ"ב].

גדר דמשום עיגונא אקילו להריטב"א

והנראה בזה לומר, דיסוד הפלוגתא הוא בהסברת הענין דמשום עיגונא אקילו וכו', היינו מה היתה גדר הקולא שהקילו בה. דהנה יעויין בריטב"א [רבינו קרשקש] שמבאר, ששונה ה"משום עיגונא וכו'" אליבא להשיטה דבפנ"כ הוא משום לשמה, לה"משום עיגונא וכו'" אליבא דהשיטה דהוא משום קיום (ושלכן קס"ד בגמ' דלמ"ד משום לשמה בעינן רק שנים ליתנו לה בפניהם, משא"כ למ"ד משום קיום בעינן שלשה); דלמ"ד שהוא משום לשמה, הקילו בה רבנן, שאמירת בפנ"כ יהי' נחשב כבירור באיסורין דעלמא, שעד אחד נאמן בה (היינו שלא מסתכלים ע"ז כעל דשב"ע שאינו בפחות משנים). ולמ"ד שהוא משום קיום, הקילו בה, להחשיב הע"א כשנים, ושלכן נאמן בה כשנים בקיום דעלמא. עכת"ד.

ביאור הדבר: גם להמ"ד שהוא משום לשמה, וגם להמ"ד שהוא משום קיום, הק' הגמ' ד"ליבעי תרי", ותי' ע"ז דע"א נאמן באיסורין, והק' ע"ז דכאן הוה (איתחזיק איסורא ו)דשב"ע, ותי' דהיות והצורך להאמירה הוא רק מדרבנן הרי משום עיגונא הקילו וכו'. וסב"ל להריטב"א, דלהמ"ד שהוא משום לשמה, זה שהקילו בה רבנן הוא להעמידו כתי' הא' – דע"א נאמן באיסורין. והפירוש בזה נ"ל, שהפרידו הבירור (שע"י בפנ"כ) שהגט הוא לשמה, מהדשב"ע. והיינו, שהבירור הוא רק בירור כב"איסורין", דהגט הוה לשמה, והדשב"ע נפעלת ע"י הגט (בדוגמת סברת התוס' (ב, ב) בד"ה "ע"א נאמן באיסורין", דאינו "אלא גילוי מילתא לידע אם לשמה נכתב").

משא"כ למ"ד שהוא משום קיום – סב"ל להריטב"א – שהקולא היתה להאמינו כשנים, ושוב א"א להקשות ע"ז מדשב"ע וכו' היות דיש כאן שנים. ולכאו', הרי הביאור בזה [מדוע א"א לפרש בקיום כמו בלשמה, שהפרידו הבירור מהדשב"ע כנ"ל – ] דגבי קיום א"א להפריד הקיום של השטר מהדשב"ע הנפעלת עי"ז, דהרי זהו גדר קיום שטרות דעלמא, שהשטר מתקיימת על ידי העדי קיום. ולכן צריכים לפרש הא דהקילו באו"א, וכנ"ל.

בסגנון אחר: להמ"ד שהוא משום קיום, הרי הקולא (שהקילו) הוא בהעד – להחשיבו כשנים; משא"כ להמ"ד שהוא משום לשמה הרי הקולא בהעדות (היינו, הבירור הנצטרך), להחשיבו כעדות (על איסורין – ) שנפרד מהדשב"ע שנפעלת על ידו.

גדר דמשום עיגונא אקילו להרשב"א

וי"ל, דעל סברא זו חולק הרשב"א, וסב"ל דגם להמ"ד שהוא משום קיום כן אפשר לפרש ה"משום עיגונא וכו'", שהפרידו בין הבירור שע"י האמירה (היינו הקיום), להגירושין שנפעלת על ידו. וא"כ הוה נאמנותו כהנאמנות דע"א שנאמן באיסורין.

והיסוד לזה הוא שיטתו בענין עדי קיום, שיכולים להיות קרובים להבע"ד ולהדיינים. אשר מזה רואים שגם בעדי קיום דעלמא מפרידים – במדה מסויימת – בין הקיום שע"י העדים, לגביית ההלואה הנפעלת על ידם (וכנ"ל בהסברת הדבר). ושוב, א"כ, אפשר לפרש ה"משום עיגונא" כאן, שהפרידו בין האמירה להגירושין (וכנ"ל מהריטב"א בהשיטה שהוא משום לשמה).

ונמצא דיש ב' שיטות בהסברת ה"משום עיגונא" למ"ד שהוא משום קיום: שיטת הריטב"א, דהאמינוהו כשנים, וכנ"ל שהקולא הוא בהעד; ושיטת הרשב"א, שהפרידו בין אמירת בפנ"כ לבין הגירושין, וכנ"ל שהקולא הוא בהעדות.

ועפ"ז יש לבאר בטוב טעם סברת הרשב"א שהיות דהקילו לענין הבאת ואמירת השליח, עד"ז הקילו שיצטרף (הקרוב) לדון ע"ז; דהרי, לשיטתו, הא דהקילו בהאמירה, פירושו, שהפרידו בין הבירור דבפנ"כ, להגירושין, וא"כ אין חילוק בין האמירה (דבפנ"כ) להקבלה (דבירור זה) – דהרי הקילו שאין הבירור הזה נחשבת כבירור שעלי' עומדת הגט. (והיינו, דאע"פ דגבי קיום דעלמא, הרי הגדת העדות דהע"ק נחשבת כנפרד מגביית ההלוואה וכו', (ושלכן יכולים להיות קרובים כנ"ל), ומ"מ הדיינים בודאי לא יכולים להיות קרובים, דהרי הדין כן נעשית על ידם; מ"מ, כאן, היות וגם העד המקיים אינו נפרד מגוף הגט "דאינהו משוי ליה גט", ומ"מ הקילו רבנן להפריד בירור הזה מגוף הגירושין, א"כ כמו שהפרידו הבירור מהגירושין לגבי העד, עד"ז, אפ"ל, שהפרידו הבירור מהגירושין לגבי הדיינים).

משא"כ להריטב"א (ודעימיה), הרי הא דהקילו וכו', הוא קולא בהעד כנ"ל – להחשיבו כשנים, ומובן א"כ דאין שייכות בין קולא שהוא דין בנאמנות העד, לעשות קולא אחרת בדין דיינים. (ואע"פ דכשהשליח הוא קרוב, הרי הקולא הוא לא רק להחשיבו כשנים, אלא גם על עצם הדבר שקרוב יכול להיות עד (וא"כ למה לא נאמר דהקילו ג"כ שקרוב יכול להיות דיין)? מ"מ, אפ"ל, דהיות ועיקר הגדר ד"משום עיגונא", לשיטתו, הוא קולא בהעד (להאמינו, ולא קולא בעצם העדות הנצרך), לכן אין ללמוד מקולא זו בהעד, לעשות קולא אחרת לגבי דין דיין).

[ועפ"ז נמצא שיעור דברי הרשב"א כך: דהיות ועדי קיום דעלמא יכולים להיות קרובים להדיינים ולהבע"ד (דמזה ראי', דגדר עדי קיום הוא, שעדותם נחשב כנפרד מההלוואה והפס"ד), לכן אפ"ל דגם כאן כשהקילו להאמין הקרוב באמירת בפנ"כ, הרי הפירוש הוא דהקילו להחשיב עדותו כנפרד מהדבשב"ע. ולכן אפ"ל שעד"ז הקילו שהקרוב יכול להיות דיין, היות דהבירור הזה נפרד מהדבשב"ע וכנ"ל].