בגמ' ב"ב כח, א מקשה הגמרא על הלימוד דג' שנות חזקה מג' נגיחות דשור: "אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב - ה"נ עד שנה הרביעית לא קיימא ברשותיה", והיינו, דאי משור המועד גמרינן - לא תהוי חזקה עד ד' שנים כמו בשור שלא משלם נזק שלם עד נגיחה הד'. ומת': "הכי השתא, התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד, ואידך כי לא נגח מאי לשלם; הכא כיון דאכלת תלת שני קיימא ליה ברשותיה". היינו שהשור כבר בגדר "מועד" תיכף לאחר נגיחה הג', ולכן למדין חזקה שהיא ג' שנים; והא דלא משלם עד נגיחה הרביעית היא בגלל שאין על מה לשלם.

ואולי יש לפרש קושיית הגמרא בתוספת ביאור על פי מה שמפרש רבינו עזרא בתוד"ה 'אי מה שור המועד', שאע"פ שלכ"ע לא מחייב נזק שלם עד נגיחה רביעית, הנפק"מ בין מחלוקת אביי ורבא (בבב"ק) היא: דלפי אביי אף על פי שנגח השור בג' ימים ובזה נעשה מועד אין חייב לשלם נזק שלם עד שיגח ביום ד'; ולרבא מאחר שנגח ג' ימים חייב לשלם נזק שלם אפילו אם יגח פעם הד' ביום ג' עצמה. ז.א., דלפי אביי יש ארבע 'שלבים' בענין שור המועד, ולכן צריכים ד' נגיחות בד' ימים שונים (שכל 'שלב' צריך להיות ביום לפני עצמו); משא"כ לפי רבא יש רק שלש שלבים, ומג' ואילך היא המשך הג'. ולכן אף אם יגח נגיחה ג' וד' ביום אחד חייב לשלם נזק שלם, מכיון שאינו צריך לעלות לעוד שלב; משא"כ לפי אביי דיש עוד שלב רביעי, דביום אחד אינו יכול לעלות שני דרגות.

ועפ"ז אואפ"ל דקושיית הגמרא היא לפי שיטת אביי שאף על פי שכבר עלה לה"חזקת מועד" בג' ימים אי אפשר להתחייב נזק שלם עד יום ד', ולכן חזקה (שנלמד ממנה, ג"כ) צריך להיות רק בגמר ד' שנים.

וע"ז מתרצים דסברינן כרבא, דס"ל שכבר חייב נזק שלם ביום הג' עצמה, והא דלא משלם הוא משום ד"כי לא נגח מאי לשלם".