שליח כ"ק אדמו"ר - לוגאנא, שווייץ
על הפסוק )איוב כד, כד): רומו מעט ואיננו, והומכו ככל יקפצון, וכראש שבולת ימלו. נדרש במס' סוטה (ה, א) אודות אדם שיש בו גסות הרוח שבסוף מתמעט, "ושמא תאמר ישנו בעולם ת"ל ואיננו, ואם חוזר נאסף בזמנו כמו האבות שכתוב בהן בכל מכל כל. ואם לאו, "וכראש שבולת ימלו" מאי וכראש וכו' רב הונא ורב חסדא: חד אמר כסאסתא דשבלתא וחד אמר כהשבולת עצמה".
ופירש"י: "כסאסא דשבלתא, גבהו של שבולת שקורין זקן השבולת והוא נשבר ונופל מאליו".
בהמשך הגמ' איתא "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: "כל ת"ח צריך להיות לו אחד משמונה בשמינית, א"ר הונא ברי' דרב יהושוע ומעטרת לו כסאסא דשבלתא".
ופירש"י: "ומעטרא לי' כסאסא דשבלתא, גסות הרוח מועט נאה והגונת לו לתלמיד חכם ומעטרתו כסאסא המעטרת את השבולת".
ויש להעיר שגם הענין ותכונה בסאסא דשבלתא דלעיל - "והוא נשבר ונופל מאליו"[1], מתאים פה:
והיינו שהגאוה של שמינית שבשמינית המעטרת לו כסאסא דשבלתא, אינו חלק מהת"ח, אלא כדברי רש"י (על אתר) "שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהם בעל כרחם", ומאחר שאינו אלא לדבר צדדי הרי כשאינו צריך לזה "נשבר ונופל מאליו" וגם כשישנו אינו שם באופן שנתעצם עם החכם אלא כדבר נוסף.
(וע"ד דברי הרמב"ם בהלכות דעות אודות כעס (הלכות דעות פרק ב' ה"ג): "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס").
ואם כנים הדברים יומתק יותר התיאור של "מעטרת לו כסאסא דשבלתא" דוקא - (אף שדוגמא זו אינו נדרש מפסוק מסויים וכו')- לבאר איך "גסות הרוח מועט נאה והגונת לו לתלמיד חכם", - כי זה כולל גם הענין של "נשבר ונופל מאיליו". ולא באתי אלא להעיר.
[1]) ואולי יש להביא מקור לזה (אף שאינו דומה כ"כ) מלקו"ש חלק י"ב שמיני ( ב) אשר שם יש קושי בהבנת דברי רש"י אודות מיתת בני אהרן. דהנה רש"י מביא ב' פירושים על מיתתם א' שתויי יין נכנס למקדש וב' שהורו הלכה שלא לפני רבם, וקשה שלכאורה מקרא מלא דיבר הכתוב "ויקחו בני אהרון איש מחתתו.. וישימו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם", ולמה יש צורך (ואיך אפשר) לפרש סיבות נוספות (אחרות)?
וא' מן היסודות של ביאור כ"ק אדמו"ר בזה הוא: בהקדם תמיהה בלשון הכתוב אודות העונש "ותצא אש..וימותו אותם", והרי בפסוקים אחדים לפני זה אומר הכתוב "ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החלבים וכו' לענין השראת השכינה במשכן. ואיך אפשר שאותו תיאור של ותצא אש הוא בפסוק א' גילוי השכינה וכו' ובפסוק השני' דבר של עונש חמור. ומפני קושיא זו מוכרח רש"י לפרש מה שפירש, עיי"ש הביאור בשלימות.
ואולי י"ל מעין זה בנדו"ד בהתואר כסאסתא דשבלתא (באותו העמוד, ואינו לשון רגיל), שפעם א' מדבר אודות בעל גאוה ופעם שני' אודות ת"ח, והשינוי אומר דרשני. והביאור בזה פשוט (כבפנים) דכשמתאר אדם שהוא בעל גאוה הרי הוא עצמו כסאסא דשבלתא וזה מורה על חסרון ואבדון וכו' שהרי נופלת, אמנם כשהגאוה הוא כסאסתא דשבלתא הרי זה דבר יפה, שאף שנופלת מ"מ הרי זה עצמו למעלה יחשב.
Download PDF