בגיטין (לב,א) תנן: השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא, הרי זה בטל. ובגמ' שם: הגיעו לא קתני אלא הגיע, ואפי' ממילא, ולא אמרינן לצעורה הוא דקא מכוין. ופרש"י (ד"ה ולא אמרינן) וז"ל: ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו, אלא לצעורי בעלמא חדש או חדשים. עכ"ל.

והק' הרשב"א וז"ל: ותמיהא לי דא"כ מאי נפק לן בין שמתכוין לבטלו או לצערו ולעכבו מליתנו עכשיו, דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו, דאטו מי שלא בטל שליחותו לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין, מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה. עכ"ל. ולכן מפרש הרשב"א שהכוונה ב"לצעורי הוא דקא מכוין" הוא שבפיו הוא מבטלו, אבל בלבו רוצה שיתנו לה עכשיו, עיי"ש בארוכה.

ונדחקו המפרשים לבאר מה יענה רש"י לקושיית הרשב"א. כי דוחק לומר שס"ל לרש"י שכל זמן שלא ביטל הבעל את השליחות, אף שאינו רוצה לגרשה עכשיו, יכול השליח ליתן הגט, ובזה הוא דפליג על הרשב"א, כי איך אפ"ל שכשהבעל עומד וצווח שאינו רוצה שיתן לה הגט עכשיו, אנו אומרים שיכול ליתן, אתמהה!

וי"ל בזה בהקדים דלשיטת רש"י לכאו' קשה הלשון "לצעורה הוא דקא מכוין", דמה נוגע ענין הצער כאן. והרי העיקר הוא שאינו רוצה לבטל הגט לגמרי, כ"א לדחות הנתינה לחודש או חדשיים. וא"כ הו"ל להגמ' לומר "ולא אמרינן לדחויי קא מכוין". ואף שבפשטות הטעם הרגיל למה ירצה הבעל לדחות נתינת הגט, ה"ז כדי לצערה, מ"מ אין זה (הטעם למה ירצה לדחות הנתינה) נוגע כאן כלל וכלל. העיקר הוא שרוצה (רק) לדחות הנתינה ולא לבטל הגט.

ואף שבדוחק י"ל שנקטה הגמ' לשון זה, כדי ליתן טעם למה יש קס"ד שבדעתו (רק) לדחות הנתינה, - לפי שרגיל דבר זה שירצה הבעל לצער את אשתו כשעומד לגרשה, מ"מ הי' עדיף לא לכתוב טעם זה כדי לכלול עוד סיבות אפשריות לרצונו של הבעל (רק) לדחות הנתינה (כמו: שיהי' לו עוד זמן אכילת פירות נכסי', או שאין לו עכשיו כסף לשלם כתובתה, ואינו רוצה שיטרפו הקרקעות שלו, וכיו"ב הרבה סיבות).

וי"ל הביאור בזה, שבדין מי שרוצה לדחות נתינת הגט יש הפרש בין אם רוצה לדחות הנתינה מטעם "לצעורה קא מכוין" לגבי אם רוצה לדחות הנתינה מטעמים אחרים: אם זה מטעמים אחרים פשוט שאין להשליח ליתן הגט עד שיאמר הבעל רוצה אני שתתן עכשיו, כי אין הבעל רוצה שתתגרש עכשיו, אבל אם זה לצערה, הרי גם כשאומר שלא יתן, הרי באמת רוצה היא שתתגרש עכשיו, וה"ז כאילו אומר להשליח רוצה אני שתתן הגט עכשיו, אלא שרוצה אני שתתצער אשתי ביחד עם זה, ולכן אפשר ליתן הגט, כי מה שרוצה שיהי' לה צער אי"ז נוגע לדין נתינת הגט.

ומטעם זה הלשון בגמ' הוא "אמרי' לצעורה קא מכוין" (ולא "לדחויי קא מכוין"), כי רק מטעם שאמרינן שכל כוונתו הוא רק לצערה, אמרי' שאף שרוצה לדחות הנתינה לחודש או חדשיים, מותר ליתן הגט עכשיו. משא"כ אם הדחי' היתה מטעם אחר. ומתורץ קושיית הרשב"א.

והנה באמת קצת דוחק לומר שגם אם אומר בפירוש "לא תתן הגט לאשתי עוד חודש או חדשיים כי רוצה אני לצערה", יהי' הדין שמותר ליתן הגט עכשיו, כי סוכ"ס אמר בפירוש "לא תתן הגט עוד חודש או חדשיים", אבל בנדו"ד נראה שאי"ז דוחק כלל (כדלהלן).

מכיון שבנדו"ד איירי שלא אמר בפירוש שרוצה לדחות הנתינה לחודש או חדשיים כ"א אמר שרוצה לבטל הגט לגמרי, אלא שאנו אומרים שמוכחא מילתא שבדעתו ומחשבתו ורצונו הי' לדחות הנתינה, בנדון כזה בודאי שהדין הוא שמותר ליתן הגט עכשיו, כי אם דנים אנו כבר את רצונו, הרי רצונו האמיתי הוא שיתן הגט עכשיו, (אלא שרוצה לצערה).

בשלמא כשאומר לא ליתן הגט עכשיו, בזה י"ל שאף שרצונו האמיתי הוא שאכן יתן עכשיו, מ"מ היות ודנים אנו מה שאמר, אא"פ ליתן הגט עכשיו, כי אמר בפירוש שלא יתן, ואין בכח רצונו להפקיע ממה שאמר בפירוש, אבל בנדו"ד שלא אמר כן, אלא שאנו אומדים דעתו ורצונו, ואומרים שרצונו לדחות הנתינה.

א"כ היות שאין כאן שום דבר יותר מהרצון שלו, וזהו מה שאנו דנים, הרי כבר דנים דבר זה עצמו - הרצון - לעומקו ולאמיתתו, ואומרים שרצונו האמיתי הוא שכן יתן הגט עכשיו.

ואם נכון הוא, הרי מובן שיטת רש"י שבנדו"ד שכוונתו בהדחי' הוא רק מטעם שרוצה לצערה, א"כ אף שאומדים דעתו שאין רוצה שיתן הגט עכשיו, מ"מ היות ומה שביטל הגט אין אנו מקבלים, ומקבלים רק שברצונו לצערה ע"י הדחי', אומדין הרצון לעומק יותר ואומרים שבעצם ברצונו שיתן הגט עכשיו, וכנ"ל.

וע"ז קמ"ל המשנה ד"לא אמרי' לצעורה קא מכוין", ומקבלים הביטול שלו, ובטל הגט, ואין ליתן הגט כלל לדעת ר"ש שאין חוזר ומגרש בו, או עד שיחזור וימנהו לדעת ר"נ שחוזר ומגרש בו.

תנן במתני' (שבת כט, ב) "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת". ופרש"י: וטעמא משום גזירה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה וכו'.

וידוע הקושיא בדברי רש"י, דבאם יש כאן חיוב משום מכבה אז למאי נפק"מ אם הקצהו לכך או לא, ואיזה קשר יש בין הקצאת האדם להאיסור דמכבה? ועיין בפנ"י, ובערוך השלחן סי' רס"ה שעמדו ע"ז.

ואולי י"ל בזה, בהקדים מה שמצינו בדברי הראשונים כמה אופנים בטעם איסור זה ד"שמא יסתפק הימנו":

דהנה איתא בגמ' ביצה (כב, א) "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה". ובתוד"ה "והמסתפק" כתב "אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הוי אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי ביו"ט שרי אע"פ שממהר כיבויה ובשבת נמי אינו חייב [וכוונת התוס' היא מהא דאיתא בשבת קכ, א' ד"עושין מחיצה בכל הכלים בין מליאין בין ריקנין שלא תעבור הדליקה, רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים לפי שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעין ומכבין הדליקה", ובגמ' שם מבואר דהמחלוקת היא באם גרם כיבוי אסור או מותר, ובהמשך הגמ' מבואר דגם לר"י אינו אסור אלא משום גזירה דרבנן - המעתיק] אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככיבוי". ע"כ. והיינו דשיטת התוס' הוא דאין איסור בגרם מהירת הכיבוי.

אמנם הרא"ש שם מחולק עם התוס', ומביא ראי' ממתני' דלא יקוב אדם שפופרת וכו', דשם אאפ"ל דכשהאדם יסתפק קצת מהשמן שבהשפופרת ה"ה מכבה מאור הנר, דהרי השמן בכלל לא הי' בתוך הנר אלא דהי' עתיד לטפטף לתוכו, אלא ע"כ דהאיסור הוא משום שגורם למהר כיבוי הנר. ומה שהביא התוס' הראי' מהסוגיא דשבת דאין חיוב בגרם כיבוי, כ' הרא"ש דתלוי בהאופן שגורמים הכיבוי – דכשהגרם בא עי"ז שנוגע בהנר או בהשמן עצמם אז ה"ה נחשב כמכבה (ובזה הוא המדובר בביצה שם, ובמשנתנו דלא יקוב אדם וכו'), משא"כ כשגורם הכיבוי ע"י שנוגע בדבר שחוץ מהדליקה (וכבנידון דהחביות מלאות מים שכשיתבקעו יכבו הדליקה), אז אין חיוב בגרימת הכיבוי.

והנה לתרץ קושיית הרא"ש על התוס' (דלשיטת התוס' דאין איסור בגרם כיבוי מהו טעם האיסור להסתפק מהשמן שבשפופרת) הביא אדה"ז בשולחנו (סי' רס"ה ס"ב) מה שביאר בזה המהרש"ל, דהגזירה דמשנתנו היתה [לא שיסתפק ממקצת השמן שבהשפופרת, אלא] שמא יקח האדם כל השפופרת מע"ג הנר; דאז הרי ברגע שמסיר השפופרת נפסק השמן מלטפטף לתוך הנר, ומיד מכהה קצת מאור הנר, וא"כ הר"ז אותו האיסור דהמסתפק משמן שבנר לשיטת התוס'.

ועכ"פ נמצא דיש לנו ב' שיטות בטעם האיסור דשמא יסתפק וכו' – דלתוס', ה"ה משום דשמא יקח כל השפופרת ויכהה מאור הנר; ולהרא"ש ה"ה משום האיסור לגרום מהירת הכיבוי.

והנה עוד יש בזה שיטה שלישית, והוא שיטת הרמב"ם ביד החזקה (הל' שבת פ"ה ה"ב) שהאיסור הוא מטעם שהשמן שבהשפופרת הוא "מוקצה מחמת איסור" [וזהו דלא כמו שהוא עצמו פי' בפיה"מ דהאיסור הוא משום מכבה, וכבר העירו בזה שהרמב"ם בי"ד חזר בזה מפיה"מ]. ועיין בקו"א סק"א (בסי' רסה) מה שהשאיר אדה"ז דברי הרמב"ם‏ בזה בצ"ע. ואכ"מ.

[ולשלימות הענין אעתיק מדברי הערוה"ש מה שמצינו עוד טעם - רביעי - בטעם האיסור דמשנה זו: ובירושלמי אומר לגמרי טעם אחר משום מבעיר, והיינו דאע"ג דמותר להדליק הנר בע"ש שתהא דולקת כל השבת, זהו כשכולם ביחד אבל כאן שהשמן בפ"ע ונופל טיפות טיפות לתוך הנר אין התחברות לטפה זו עם האחרת ונמצא שהטיפה הנופל בשבת הוי כעשאו בידים וכו', ע"כ מאמר המוסגר].

ונחזור לדברי רש"י, שכ' דהאיסור הוא דכיון שהקצהו לכך אז יתחייב משום מכבה אם יסתפק ממנו; והנה א"א לפרש דבריו כשיטת הרמב"ם, דהרמב"ם אינו מזכיר שיש כאן איסור משום מכבה, וגם לשיטת התוס' אין מקום לפרשו לכאו', דלתוס' הרי האיסור הוא כנ"ל דשמא יכבה אורו ע"י לקיחת כל השפופרת, וא"כ איזה נפק"מ יש בין אם הקצהו לכך או לא?

ואולי י"ל, דמש"כ רש"י יתבאר ע"פ שיטת הרא"ש; דהנה הרא"ש כ' (כנ"ל) דגרם כיבוי אפשר להיות חייב ואפשר להיות פטור, ותלוי באם הגרמא הוא ע"י דנוגע בהנר עצמו או בדבר שחוץ ממנו; וי"ל דזהו מש"כ רש"י דהחיוב דכיבוי כאן הוא רק כשהקצהו (השמן שבהשפופרת) לכך, דעי"ז נעשה שמן זה כחלק מהשמן שבנר עצמו, ואז יש חיוב כשע"י נגיעתו בזה יש גרם כיבוי.