ב"ב ב, ב בתוד"ה וחייב באחריותו (בנוגע לחיוב בעל הכרם על הכלאים, דלכאורה הוה היזק שאינו ניכר) וז"ל: "אבל אין לומר דה"נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו וכו' ועוד אי קנס היא במזיד דוקא היה לו להתחייב" ע"כ.

ועי' ברע"א (ועוד) שהקשה הא ברייתא הנ"ל (מחיצת הכרם שנפרצה) אזלי אליבא דר"מ (כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כדתניא), ור"מ ס"ל בגיטין (נג, ב) דקנסו שוגג אטו מזיד, וא"כ מאי מתרצי התוס', והניח בצ"ע.

ואולי אפ"ל דהנה הפי' כאן במ"ש התוס' "במזיד דוקא היה לו להתחייב", הוא (כמ"ש המהר"ם וז"ל): "ר"ל אם פרץ הוא בעצמו הגדר במזיד אבל כשנפרץ מאליו לא שייך לקונסו" (עכ"ל).

וא"כ מובן שאין לדמות למ"ש בגיטין דר"מ קניס שוגג אטו מזיד, בשבת למשל (ועד"ש בשאר הדוגמאות שם), דשם הסברא נותנת דאם יתירו לו כשבישל במזיד ד"מ, א"כ אף כשבישל במזיד יאמר שהיה שוגג, ויתבטל בזה כל הקנס (התקנה) שאסור לאכול אם בישל במזיד, ולכן קנסו אף בשוגג, משא"כ כאן אין שייך לומר שאם לא יתחייב כשנפרץ מאליו (שוגג דהכא) אז אף אם פרצו בידיו (מזיד דהכא) יאמר שנפרץ מאליו (אתמהה!), ולכן אין סברא כלל לקנוס כאן שוגג אטו מזיד.

ואולי יש להעמיס זה בדברי המהר"ם הנ"ל שרמז לזה במתק לשונו במ"ש "אבל כשנפרץ מאליו לא שייך לקונסו", וד"ל.

בגמ' ב"ב דף י"ד ע"א איתא "תנו רבנן אין עושין ס"ת לא ארכו יותר על הקיפו ולא היקפו יותר על ארכו, שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה אמר להן בגויל ששה וכו'. ומקשה ע"ז הגמ' מברייתא בה נחלקו ר"מ ור"י בארון שעשה משה, דדעת ר"מ שאמתיים וחצי אורך הנאמר בארון שעשה משה הוא אמה בת ששה טפחים וא"כ אורך הארון הוא חמישה עשר טפחים, הלוחות תפסו שנים עשר טפחים לאורך הארון, כותלי הארון היו חצי טפח לכל כותל, א"כ נשתיירו שני טפחים שבהם ס"ת מונח בהיקף של ס"ת יש ששה טפחים א"כ ע"כ הכלל "כל שיש בהיקפו שלושה טפחים יש בו רוחב טפח" רוחב הס"ת היה שני טפחים וכיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה מתרי טפחא רווחא דביני ביני בתרי פושכי היכי יתיב. ומתרצת הגמ' ספר עזרה לתחילתו הוא נגלל ומקשה הגמ' שוב אכתי תרי בתרי הכי יתיב. ומתרצת דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל ע"כ.

ויש להעיר עכ"ז מדברי הרמב"ם בפיה"מ פ"א מעירובין מ"ה וז"ל "יש לך לדעת כי יחוס אלכסון העגולה אל המסבב אותה בלי ידוע וא"א לדבר בו לעולם באמת... אבל ידוע זה בקרוב וכבר חברו חכמי התשבורות לזה חיבורים לידע יחוס האלכסון אל המסבב בקרוב ודרך המופת הקרוב אשר עליו סומכין חכמי החכמות הלימודיות הוא יחוס האחד לשלושה ושביעית וכל עגולה שיהיה באלכסון שלה אמה יהיה בהיקפה ג' אמות ושביעית בקרוב ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקרוב לקחו הם החשבון הגדול ואמרו כל שיש בהיקפו ג"ט יש בו רוחב טפח וסמכו ע"ז במה שהוצרכו אליו מן המדידה בתורה".

ולפ"ז יוצא שלפי החשבון האמיתי בכל היקף של שלושה טפחים יש ברחבו קצת פחות מטפח ומדוע א"כ לאחר שהגמ' תירצה שספר עזרה לתחילתו הוא נגלל מודע מקשה הגמ' תרי בתרי היכי יתיב כיון שלפי החשבון האמיתי בהיקף של ששה טפחים יש ברחבו קצת פחות משני טפחים לא קשה כיצד הכניסו ס"ת בהיקף שש (שרחבו קצת פחות משנים) לתוך רוחב של שני טפחים ואין צורך לתרץ שלא גללו את כל הספר.

אמנם מצינו בנוגע לחשבון אחר שאמרו חז"ל "כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא" וכתבו התוס' בעירובין דף נ"ז ע"א ובסוכה ח' א' שאין החשבון מדוקדק ויש באלכסון יותר מזה, ובכ"ז יש סברא לומר שצריך בנוגע להלכה לסמוך על חשבון זה בין להקל ובין להחמיר (עיין תשב"ץ ח"א סי' קס"ה) וכן משמע מלשון הרמב"ם הנ"ל.

הנה פשוט שאין לומר סברא זו, וכאשר חז"ל רוצים לברר מציאות מסויימת בוודאי שצריך לסמוך רק החשבון האמיתי.

בקובץ "הערות וביאורים" גליון תשעט כתב ידידי הת' מ.נ. שי' פ. בענין שליחות במצוות שבגופו, מדוע לא מהני. - ומביא שם דברי הקצוה"ח (סי' קפב סק"א) שמבאר ששליחות אינו מועיל בדבר שממילא, ומבאר סברתו כי כיון שהוא דבר שבמילא אין כאן דבר שיכול למוסרו לשני שיהי' שלוחו. ולכן במצוות שבגופו, שאין תוכנם פעולה אלא הוי כעין דבר שבמילא, שכאשר התפילין מונחים על גופו מקיים מצוה וכו', ולכן לא שייך בזה שליחות.

אבל, ממשיך ומקשה שם על דברי הקצות, "שיש מצוות שבגופו שלכאורה כל ענינם הוא העשי' ואעפ"כ אין בזה שליחות, כמו נטילת לולב, שהמצוה הוא לקחת לולב, - ואינו כתפלין שיש מצוה לקשרן על ידך, שצ"ל מונח על גוף האדם, ולגבי עצם הגוף לא שייך שליחות, אבל בלולב לכאו' כל המצוה הוא מעשה הלקיחה ולמה אין בזה שליחות"? ע"כ קושייתו שם.

(ומבאר שם את הטעם שבמצוות שבגופו לא מהני שליחות באו"א, ויש להעיר שכתב עד"ז ב"שערי יהודה" עמ"ס קידושין ע' רפה).

ואולי יש לתרץ קושייתו, כי אכן לגבי נטילת לולב צריך פסק מיוחד ששליחות אינה מועילה, "שנאמר ולקחתם לשון רבים ולא נאמר ולקחת לשון יחיד לומר שתהא לקיחה ביד כאו"כ מכם" - לשון "הדברי נחמי'" (בהשלמות לשוע"ר הל' לולב סתרנ"א ס"א, וש"נ).

וכבר הקשה ה"דברי נחמי'" (בקו"א שם), "לכאו' מדאיצטריך קרא משמע דבעלמא א' יכול להוציא את חבירו גם במצות התלויין במעשה . . והוא פלא, שהרי לא אמרינן כן אלא במצוות התלויין בדיבור", ועיי"ש עוד.

וע"פ דברי הקצוה"ח מובן הוא, כי כל הטעם שלא מהני שליחות במצוות הוא מפני שהוו דבר שמוטל על גופו, משא"כ נטילת לולב שהיא חיוב על פעולה, שהי' צריך להועיל שליחות, אם לא דגלי קרא.

(וה"דברי נחמי'" שהקשה בפשיטות שלא אמרינן במצוות שליחות, כנראה ס"ל כהביאור שב"שערי יהודה" הנ"ל. עיי"ש.)