הרעק"א בגליון הש"ס יבמות קיד, א העיר דבגמ' שם כתב צריכותא מדוע צריך ג' פסוקים להזהיר גדולים על הקטנים בדם, שרצים וטומאה. ובמכילתא פ' יתרו על הפסוק (כ, י) "לא תעשה מלאכה אתה ובנך גו'" כתב ד"בנך" בא להזהיר גדולים על הקטנים, ומקשה דמדוע לא הביא הגמ' צריכותא ע"ז.

(וכבר הקשה כן בחי' ר"מ מקזיס שבת קכא, א).

ובאמרי בינה הל' שבת סי' ז רצה לחדש דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה, לכן קטן דאין לו מחשבה אין מעשה שלו איסור מלאכה בשבת, ולא דמי לאוכל נבילות ודם ושרצים, ולכן צריך קרא להזהיר עליו גם בשבת (משום דילמא אתי למיסרך).

אמנם באחיעזר סי' פא הקשה ע"ז דבשבת לא בעי מחשבה מיוחדת אלא שיתכוון לפעולה זה, למעוטי נתכוין למחובר וחתך את התלוש, ובקטן יש לו מחשבה לעשות ויודע מה שהוא עושה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו.

ובשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שמג פסק מפורש דבשבת אסור כמו בשאר איסורים מקרא ד"לא תאכילום"1.

ובאחיעזר שם הביא בשם הגר"ח דהא דצריך קרא בשבת היא דאם נותן אדם לקטן לחלל שבת עובר באיסור פרטי דשבת - "לא תעשה גו'", ולא רק האיסור כללי ד"לא תאכילום", ונפק"מ אם נעשה מומר לשבת דשחיטתו פסולה.

אמנם מ"מ צ"ב מדוע לא הביא הגמ' צריכותא ע"ז.

והנה בפירש"י על פסוק זה הביא ע"ד דרשת המכילתא, ד"בנך" בא להזהיר גדולים על הקטנים, וכתב: "מכאן אמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו דשביתתו עליך".

ומבואר דאין הפירוש בדרשה זו דהגדול לא יתן לקטן לחלל שבת, אלא אפילו אם בא מעצמו אסור משום שביתה.

וביאור זה מוכרח לכאורה מהא דכתיב בפסוק זה "אתה ובנך ובתך .. ובהמתך", ובבהמה אין גדר האיסור שהאדם נותן לה לעבור איסור אלא דבהמתו אינו שובתת,

והיינו דבשבת איכא דין מיוחד דשביתת בהמה, והוא הדין בקטנים שהם בכלל דין זה דשביתה, דבשבת צריך "אתה ובנך ובתך" לשבות; ורק בנך ולא בן אחר, משא"כ ב"לא תאכילום" שהיא לכל קטן.

ומדוייק לשון רש"י ד"קטן שבא לכבות", ולא שהגדול נותן לו לחלל, דאין שומעין לו משום דשביתתו עליך (לשון המשנה). (ראה בנחלת יעקב שם).

ועפי"ז מיושב מדוע לא הביא הגמ' שם צריכותא מדוע צריך קרא בשבת להזהיר גדולים על הקטנים, שהרי לפי הנ"ל בשבת יש כאן גדר ואיסור אחר שהקטן ישבות, ולא רק שהאב לא יתן לקטן לחלל - שזה כבר נלמד מקרא ד"לא תאכילום".

ולהעיר דבגליון הש"ס הביא דהמכילתא כתב "בזה"ל": "להזהיר גדולים על הקטנים" - כדם, שרצים וטומאה, ולכן משמע שזה אותו הגדר. אבל מהא דכתיב בקרא "בהמתך" מוכח דהוי דין אחר ע"ד שפירש"י בקרא, וכמבואר לעיל.

וראה בלקו"ש חל"ז פ' אמור עמוד 62 בהערה 7 בא"ד, וז"ל: וכן בשבת עה"פ (יתרו כ, י) "ובנך ובתך" מפרש רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים" (וג"ז הוא חידוש דין בשבת, שהרי גם "בהמתך" בכלל). ונתבאר במ"א ואכ"מ.

ומבואר דהלימוד בשבת היא דין בשביתה כמו בהמתך.

והנה אפילו לפי פי' המזרחי ברש"י דרק בקטן שמכבה על דעת אביו - כמבואר בגמ' שבת קכא, א - אסור מקרא זה, אין הטעם דאז הוי כאילו שהאב מאכיל לקטן האיסור, שהרי סו"ס אין האב אומר לו כלום, אלא דאין כאן שביתה בכה"ג.

ואע"פ דבבהמה האיסור היא שעושה מלאכה בשבת ואין בזה תנאי שיעשה לדעת בעה"ב, ולמה בקטן אסור דוקא בעושה ע"ד אביו.

ולכאורה מזה הי' משמע דרק בבהמה האיסור הוא מדין שביתה, אבל בקטן אי"ז מדין שביתה אלא שחשיב דמספי לי' איסור בידים,

אמנם בפשטות הא דהקטן גורם הנאה לאביו, אי"ז חשיב שנתן האב לקטן בידים לחלל שבת ולכבות2.

והביאור בזה הוא, דהכא בקרא כתיב "לא תעשה מלאכה אתה ובנך וגו'", ולמידים מזה דגדר השביתה בקטן היא פרט בלא תעשה מלאכה, דאין הפירוש דאתה לא תעשה, ובנך לא יעשה ובהמתך לא יעשה, אלא דלא תעשה מלאכה ע"י בנך ובהמתך.

דבשעה שבנך ובהמתך עושים מלאכה הרי זה כאילו שאתה עשית מלאכה, ויש כאן חסרון בשביתת האב שביטל השביתה שלו,

ולכן שפיר אסור מקרא זה רק כשהבן עושה על דעת אביו שאז הוי חסרון בשביתת האב.

והא דבבהמה אסורה סתם, הוא משום דבפ' משפטים כתיב עוד קרא "למען ינוח שורך וחמורך גו'" והתם לא כתיב "לא תעשה מלאכה", ומזה יליף הדין דשביתת בהמה דהתורה רצתה שגם בהמתך תשבות,

ובפ' משפטים לא כתיב "בנך" אלא "בהמתך", משא"כ בפ' יתרו בקרא ד"לא תעשה גו'" כתיב "בנך", וגדרה שהיא מלאכה אצל האב וחסר בשביתת הישראל. וראה עד"ז בלקו"ש חל"א משפטים בגדר שביתת עבדו. (וע"ד דיליף מקרא ד"לא תעשה מלאכה .. בהמתך" הדין דמחמר, שהאדם עושה מלאכה עם הבהמה, ראה בשו"ת חת"ס שם).

וכן מבואר להדיא בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' רמו סעי' יט בענין האם יש דין שביתת בהמה ביו"ט "די"א שביו"ט אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו, לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה. ומה שבהמתנו עושה אין זו נקראת מלאכה אצלנו אלא אצל הבהמה. ואף בשבת לא למדו איסור זה ממה שנאמר "לא תעשה כל מלאכה", שאין זו מלאכה כלל אצלנו, אלא מצוה אחרת היא שנא' "למען ינוח שורך וחמורך", ואינה נוהגת ביו"ט כלל...".

ומבואר מדבריו דאם היינו למידים מקרא ד"לא תעשה מלאכה", אז הי' גדר האיסור עשיית מלאכה של הישראל, והי' אסור גם ביו"ט דהוי מלאכה; אבל מכיון דנלמד מקרא ד"לא ינוח" - גדר האיסור היא שביתת הבהמה ולא מלאכת הישראל. ולכן ביו"ט אין איסור, דקרא ד"למען ינוח" בשבת כתיב.

ולפי"ז מתורץ קושיית הגרעק"א דמקרא ד"לא תאכילום" נלמד האיסור להאכיל לקטן איסור בידים, אבל מקרא ד"לא תעשה תלאכה" נלמד שהישראל לא יעשה מלאכה ע"י שבנו הקטן עושה איסור.

ועוד יש לתרץ קושיית רעק"א, דהנה לשיטת אדה"ז לא דרשינן הלימוד ד"לא תעשה מלאכה" כדרשת המכילתא, כמבואר כאן בדין שביתת בהמה ביו"ט3.

וכן פסק בסי' שלד ססכ"ו דקטן שבא לכבות צריך למחות בידו מד"ס (ולהעיר דבמ"ב שם כתב דבבנו אסור מה"ת מקרא דלא תעשה).

ולפ"ז אפשר לומר דהבבלי לא ס"ל כדרשת המכילתא, ומתורץ קושיית רעק"א הנ"ל.