[1]) יש לעיין שאדה"ז משתמש כאן בהביטוי "אמרי בינה" וכן להלן "יודעי בינה".וצ"ע הכוונה? ושמא י"ל ע"פ פשט הפשוט (וראיתי מציינים ללקוי"צ על תניא ואינו תח"י כעת) כי הלא מגמת האגרת היא להסביר אמרי הבעש"ט בצורה מובנת ומושגת אפילו למתנגדים, ושלא יישארו בצורה מופשטת, לכן מדגיש הבינה דוקא. עוד יש לציין שקורא לדברי החסידות של הבעש"ט והמגיד "אמרי" וכן בהמשך "אמרותיו " "מאמר" "המאמרים" וכן הרי קרא אדה"ז לספרו: לקוטי אמרים. ויש לעיין משמעות הדברים.

[2] ראה בהקדמת המהדיר (הרע"ש שי') של צוואת הריב"ש מהדורת קה"ת שמשער אל נכון שטעם שקוראים לכך צוואת הריב"ש הוא מטעם המלים הראשונות של החיבור "צוואה מריב"ש… " ולכאורה הכוונה שכך ציווה לחסידים להתנהג בדרך כלל, וראה בהערה הבאה.

[3]כאן) קובע אדה"ז, שהבעש"ט לא ציוה כלל לפני מותו. אך ראה בכרם חב"ד (ד, ח"א ע' 88 ) דברי אדה"ז לחוקריו: "יש אמנם קונטרס קטן בשם "צוואת הבעש"ט" שחובר ע"י אדם שהיה נוכח בשעת פטירתו". וצ"ע אפוא משמעות הדברים. ויש לבאר בשני אופנים. א) שאמנם אמר הבעש"ט כמה מהדברים לפני פטירתו אך לא כצוואה אלא דברי מוסר סתם. ב) אדה"ז מסביר לחוקרים שידועה לו זהותו של הכותב ושלכן הוא מוסמך ויודע כיצד יש לבארו ולפרשו. ועצ"ע. ויש להעיר משבחי הבעש"ט (מהדורת ראובן מס ע' 306) שמתאר שם חג שבועות בו הסתלק הבעש"ט: "בליל שבועות נאספו אנשי סגולתו לנעור כל הלילה …ואמר לפניהם דברי תורה על ענין הסדר [סדר ליל שבעות] וענין מ"ת … " וביום לפני הסתלקותו "אמר להם דברי תורה על עמוד שעולין מג"ע תחתון לג"ע עליון וכן בכל עולם ועולם האיך היא בעש"ן [-עולם שנה,נפש. ופשוט שלא כפתרון המהדיר בשהבעש"ט מהדורה הנ"ל: "עולם של נשמות"! ] ובביאור על סדר עבודה". ושם ע' 312 "ואמרו להבעש"ט למה אינו מצוה לבנו … ואמר לו אביו… יש לך נשמה קדושה ואינך צריך לכל זה וביקש ממנו אעפ"כ אמור לי איזה דבר והתחיל לאמר לו ואמר איני מבין מה שאתה אומר ואמר …אינני יכול לדבר עמך ולמד עמו שם א'…" ומתיאור זה עולה א) שהבעש"ט דיבר ענייני תורה ביום פטירתו ב) לא ציוה צוואה ממש מתאים לדברי אדה"ז כאן. ולהעיר מצוואת הריב"ש סימן קמ"ג שמדבר מענין "נפש" ובהבדלי הדרגות שבין העולמות.

והנה בעצם הענין צ"ע לשם מה הזדקק רבינו לתאר שלא ציווה כלל לפני מותו, הלא אין פרט זה חשוב כלל להמשך הדברים. (משא"כ התיאור על אי דיוק של הכתיבה אכן נחוץ מאד, להבהיר איך נוצרה טעות בהבנה)? ואולי יש להסביר בפשטות, שהרי טענת המתנגים בפשטות היתה (כפי שאבאר להלן ביתר ביאור) על מלת "ושרתה" השכינה בפיו של זה האדם [המדבר בעת התפלה] כדי שאחזק.." דהיינו שהקב"ה שורה בפיו המפריע בתפילה! ועל כך יצא הקצף. ולפיכך מוכרח הי' אדה"ז לבסס היטב את חוסר הדיוק של תהליך כתיבת הספר מתחילתו. ונראה שאם הספר הי' "צוואה" שציווה לכתוב לפני הסתלקות הי' פלא גדול שספר כזה משובש הוא? הכיצד הרבי מצווה לפני הסתלקותו ולא מצאו סופר הראוי לשמו? ולכן איפוא מדגיש רבינו שאכן מעולם הספר לא נכתב כצוואה כלל. מאידך מבסס רבינו שהתוכן הינו אמת לאמיתו. כפי שאבאר הדגשה זו להלן.

[4]) וצ"ע הלשון לקוטי בתר לקוטי. ולכאורה הכוונה כי כידוע הספר צוואת הריב"ש משולב גם בתורת המגיד (ראה על כך בארוכה בהקדמת צוואת הריב"ש קה"ת ובהקדמת ספר לקוטים יקרים מהמו"ל (האדמור מתו"א)) וזהו הכוונה שדברי הבעש"ט הם ליקוט מליקוט תורת המגיד.

[5]) מעכשיו מתחיל רבינו לבאר הענין עצמו. והנה הקטע שרבינו מבארו הוא בצוואת הריב"ש סי' ק"כ: "וכן אם שומע אחד מדבר והוא מתפלל יאמר למה הביאו ה' הלום לדבר בתוך תפילתי הלא כל זה בהשגחה פרטית, אך הדיבור הוא השכינה (ןשרתה) [ונתלבשה] [כביכול ] השכינה בפיו של זה האדם כדי שאחזק א"ע [נ"א שאזדרז עצמי] לעבודה ,כמה יש לי לחזק א"ע בעבודה היא תפילה ובפרט אם האיש המדבר הוא נכרי או קטן , נמצא [צמצמה עצמה] כביכול השכינה באדם כזה כמה ראוי לו לעשות בזריזות". ומענין שמכל השאלות על צוואת הריב"ש שנדפסו בכרם חב"ד שם (והן שאלות ששלח המלשין אביגדור להקיסר) ובתשובות רבינו עליהן לא מופיעה שאלה על קטע זה שבצהריב"ש. אולם נראה ששאלה זאת היתה הסיבה שבגללה שרפו (ר"ל) את הספר צוואת הריב"ש כדברי אדה"ז באגה"ק (אגרת ל"ד) "ובעיני כבודו היא אפיקורסות גמורה לאמר שהוא ית' נמצא ממש בדברים שפלים ותחתונים ממש ולפי מכתב מעלתם על זה נשרף הספר הידוע" [צוואת הריב"ש] והרי זהו התוכן של קטע זה. (ואכן בכתבי מתנגדים מופיעה ביקורת קשה נגד קטע זה ראה ס' הוויכוח נדפס בחומ"ת ח"ב ע' 312)

והנה השאלה היתה מיוסדת לכאורה על מלת ושרתה. הכיצד יתכן לומר שהקב"ה שורה על גוי? וכפי טענה של המתנגד: מה ההבדל בין צדיק שיש לו השראת השכינה לבין –להבדיל- גוי? אולם כפי שטוען אדה"ז, שבאמת יסוד השאלה איננו כלל –כפי שהם טוענים לכאורה בעליל- מצד מלת השראה, אלא בעומק יש כאן חוסר אמונה בכל המושג של "התלבשות השכינה בקליפות". ולכן מדגיש רבינו בהתחלת דבריו, שמחד גיסא הלשון היא משובשת ולפיכך השאלה מ"שרתה" אינה קיימת מלכתחילה; ומאידך גיסא, התוכן הוא אמנם "אמת לאמיתו", ובכל זאת, מתוך התוכן דוקא נובע עומק שאלת המתנגדים, כי "אין להם אמונה במ"ש האריז"ל בס' הגלגולים"