להלן שאלות רבות שנתחבטתי בהן בענין הנ"ל, אולי יוכלו המעיינים להעלות ארוכה לכולן או למקצתן, ושכרם כפול מן השמים.

איתא בתו"א פ' יתרו (דף עד, א): משה רבינו ע"ה לא אכל בהר כל ארבעים יום .. ואפילו מן שנק' לחם אבירים לחם שמלאכי השרת ניזונים הימנו, לא אכל איש זה משה.

ועד"ז בלקו"ת פ' במדבר (דף ז, א-ב): כשעלה לקבל התורה נאמר .. לחם לא אכל .. וגדולה מזו, שאפילו המן שמלאכי השרת ניזונים בו לא אכל.

אך בתו"א, הוספות לפ' ויקהל (דף קיג, ג [ובחדשים: קיג, ד]) נאמר: ומשה שאמר לחם לא אכלתי כו', היינו שלא אכל לחם גשמי, אלא מבחי' מן זה שנבלע באיברים וכמ"ש לחם אבירים כו' [וכ"ה בסה"מ תקס"ח עמ' קלב].

ומצינו לרבינו זי"ע שדן בזה במכתבו מיום י"ד טבת תש"כ (באג"ק חי"ט עמ' קלז-קלח נדפס מכתב מאותו תאריך, שנלקט משני מקומות בלקו"ש ח"ד, אבל הקטע דלהלן לא מופיע שם, אף שגם הוא נדפס בלקו"ש שם עמ' 1037. כמו"כ נעתק קטע זה בהוספות ללקו"ת במדבר ז, ב); הרבי מתייחס לסתירות הנ"ל שבין הלקו"ת לתו"א (אלא שנדפס שם 'תו"א בשלח', וצ"ל 'תו"א יתרו'), ומסביר בזה"ל:

והוא עפ"י ב' הדיעות דר"י ור"ע יומא עה, ב. ויותר נכון (כי בש"ס משמע דלר"ע אָכַל איש קאי על כל בנ"י) עפ"י הדיעה אשר בשמו"ר פמ"ז, ה, ז. ואלו ואלו דא"ח. ואולי אפשר לתווך בין הדיעות, שנפקא מינה במשה עצמו בין כשלומד מן הקב"ה או כששונה לעצמו, שאז הוא במדריגת מלאך. ודו"ק בתו"א ובלקו"ת. עכ"ל.

והדברים צריכים ביאור:

[א] בש"ס שם אמנם משמע דלר"ע לא מיירי הפסוק ד"לחם אבירים אכל איש" במרע"ה (שאכל מן), אלא בכל ישראל, אבל הרי גם לר' ישמעאל כן הוא. וא"כ לכאו' אין להביא משם ראי' לשום צד מן הצדדים.

[ב] משמו"ר שם מוכח שמרע"ה התענה ולא אכל כלל (דהיינו גם לא את האוכל דמלאכי השרת), וא"כ שוב לא מצינו בדרז"ל מי שיאמר שמרע"ה אכל מן בהר, ומהו שאמר "אלו ואלו דא"ח" ומהו התיווך ביניהן.

ואולי אין כוונתו לתרץ את דברי רז"ל, אלא את הסתירה בין הדיעות שבתו"א ולקו"ת: מ"ש בלקו"ת (ובתו"א פ' יתרו) שלא אכל אפילו מן, היינו בשעה שלמד מהקב"ה, ומ"ש בתו"א פ' ויקהל שאכל מן, היינו בשעה שלמד לעצמו.

אבל עדיין קשה, היכן מצינו בדרז"ל שמשה אכל מן בהר.

[ג] לשון התו"א: לחם אבירים, לחם שמלאכי השרת ניזונים הימנו, לא אכל איש זה משה – הסגנון נראה כמאמר רז"ל הדורשים את הפס' "לחם אבירים", אבל בפס' נאמר "אכל איש" וכיצד נדרש כאן "לא אכל איש".

הלשון "איש זה משה" נמצא בדרז"ל בענין אחר, וכמובא ברש"י יתרו (יח, ז) מי הקרוי איש, זה משה, שנא' והאיש משה (וראה בגמ' יומא שם בהמשך הסוגיא בדף עו ע"א, שמחלקים בבירור בין "אכל איש" לבין "והאיש משה", שאין דנין "איש" מ"והאיש").

אוה"ת ויקהל (עמ' ב'קנט): המן שנק' לחם אבירים שבא מלמעלה מבחי' טלא דבדולחא .. וירד ממדריגה למדריגה עד שבעוה"ז נעשה לחם ומזון גשמי, ובעודו למעלה נק' לחם אבירים שמלאכים נזונים ממנו, ואז ודאי אינו גשמי עדיין כ"א רוחני, כי מזון המלאכים הוא רק מה שנמשך להם מלמעלה להיות להם השגה באלקות ושיהי' השגה זו נתפס להם בפנימיותם .. זהו המזון שלהם, משא"כ עד"ז הי' המן כשהוא למעלה שנק' לחם אבירים. וזהו הענין שנאמר במשה כשהי' במרום לחם לא אכל וכו', וכתיב לחם אבירים אכל איש והרי סתרי אהדדי, אלא דר"ל לחם לא אכל היינו אפי' המן שנק' לחם מן השמים לא אכל כמו שהוא נשתלשל למטה להיות גשמי, כ"א אכל לחם אבירים היינו בחי' המן כמו שהוא למעלה שאז הוא רוחני.

ודברי האוה"ת הללו צריכים גם הם ביאור:

[א] גם הצ"צ נוקט כאן בפשיטות ש"לחם אבירים אכל איש" מיירי במרע"ה בהר סיני, והא מנא לי'?

[ב] בגמ' יומא מוכח שאם "לחם אבירים" היינו לחם המלאכים, א"כ כל ישראל אכלוהו. וא"כ מנלן החילוק לומר ש"לחם אבירים" הוא המן כפי שהוא למעלה, ו"לחם מן השמים" הוא המן כפי שהוא יורד למטה?

[ג] בתו"א פ' ויקהל (דף פט, א) הנעתק להלן, מפורש שגם ברדתו למטה נקרא המן "לחם אבירים".

[ג] מהו אמרו "משא"כ עד"ז הי' המן וכו'", הרי לכאו' אינו שולל שום דבר.

תו"א פ' ויקהל (דף פט, א): המן נק' ג"כ לחם אבירים שמלאכי השרת ניזונים בו, דהיינו כשהוא למעלה שהוא מזון רוחני, ואח"כ נתגשם ונעשה מזון גשמי, וגם למטה הוא לחם אבירים, שנבלע ברמ"ח איברים. ע"כ.

הרי שנוקט כשתי הדיעות שבגמ' יומא, הן כר"ע ש"לחם אבירים" היינו לחם שמלאכי השרת אוכלין, והן כר' ישמעאל ש"לחם אבירים" היינו שנבלע ברמ"ח איברים.

ומדברי ס' ציוני שהביא הצ"צ באוה"ת משפטים שם (ובהע' לתו"א קיג, ד בקיצור) נראה לכאו', שהוא מתווך במחלוקתם של ר"ע ור' ישמעאל, שאה"נ שאין מלאכי השרת אוכלים מן גשמי, אבל אוכלים מן רוחני.

ובזה יובן גם כיצד נוקט בתו"א כאן כשתי הדיעות שבגמ' יומא.

באוה"ת משפטים (א'שיב-ג), שלחם המלאכים הוא חכמה דאצי', וגם לחם זה לא אכל משה.

ואילו בתו"א משפטים (דף עח, ג) מפורש, דהא דמשה לחם לא אכל, הוא מפני שהי' ניזון מבחי' אכילה ושתיה שבאצילות, שהם בחי' חכמה ובינה שנק' אכילה ושתי'.

וגם סותר לכאו' למ"ש באוה"ת ויקהל דלעיל, שמרע"ה אכל את לחם המלאכים שהוא מן רוחני.

עוד יש להעיר מהלשון בס' מאמרי אדמו"ר האמצעי (במדבר עמ' תשסד, שהוא מאמר מקביל לזה שבתו"א פ' יתרו דלעיל): לחם לא אכל, אפי' לחם המן כו' לפי שגם הוא נק' גשמי' לגבי אור העליון דתורה פנימי' שקיבל בהר .. ואעפ"י שהתו' נק' ג"כ לחם .. מ"מ גם לחם דתורה לא אכל כו'. עכ"ל.

והרי בשמו"ר מז, ז (שציין אליו רבינו זי"ע במכתבו דלעיל) מפורש, שמרע"ה אכל בהר לחמה של תורה.

ועל כרחך לומר שיש כמה בחי' בתורה, שהרי בקטע זה עצמו שבדברי אדמוה"א אנו רואים שמרע"ה קיבל תורה פנימית (וקבלה זו שבהשגה עניינה אכילה כמ"ש באוה"ת ויקהל דלעיל), ועכ"ז לא אכל לחמה של תורה!

ועפ"ז אפשר שמ"ש במדרש שאכל לחמה של תורה, היינו האור העליון של התורה הפנימית.

במס' ב"מ (פו, ב) למדו רז"ל שלא ישנה אדם מן המנהג, מכך שכשעלה מרע"ה למרום לא אכל לחם.

ומזה מוכח לכאו' שאת לחם המלאכים הוא אכל, דאלה"כ הוי שינוי מן המנהג (ובדוחק י"ל שלא אכל, אלא רק נראה כאוכל. וכמ"ש בגמ' שם לגבי המלאכים שבאו אל אברהם, הובא ברש"י וירא יח, ח).

על חלק מן הנ"ל ניתן לתרץ שהן מדרשות חלוקות וכד', אבל תבוא ברכה על מי שימצא תירוץ מרווח יותר, ויישב את הכל "דָבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו".*

*) הערת המערכת: וראה בכ"ז לקו"ש חל"ו פ' תשא (א), ובהערה 37 שם.