בלקו"ת שה"ש (מא, ג) ועד"ז במאמרי אדה"ז (הנחות הר"פ, עמ' קסז. מאמרי תק"ע, עמ' ז) מבואר, שגם היכן שנתבארו בתלמוד טעמי ההלכות, עדיין אין זה עומק הטעם. כגון הדין שכסות לילה פטורה מציצית מדכתיב "וראיתם אותו", פרט לכסות לילה. ואילו כסות סומא חייבת בציצית מפני שישנה בראיה אצל אחרים. ואילו באנו לפסוק על-פי שכלנו היינו אומרים שיותר ראוי לחייב כסות לילה בציצית מפני שישנו בראיה אצלו עצמו לאור הנר, משא"כ סומא אינו רואה כלל והיינו צריכים לפטרו. אלא שחכמת התורה גזרה שכסות סומא חייבת מפני שישנו בראיה אצל אחרים, אף שהוא אינו רואה כלל. והסיבה לכך שטעם זה הוא עיקר יותר מהסברא שכסות לילה נראית ע"י אור הנר, זה אינו בא כלל בהתגלות למטה. ע"כ.

והנה ככל החזיון הזה מצינו בס' הקנה (הנדפס לראשונה בפאריצק תקמ"ו. במהדורת תשנ"ח הוא בעמ' פח-פט): ..למה ביום ולא בלילה, מה תאמר מ"וראיתם אותו", לא לפטור כסות לילה בא אלא לפטור סומא, כי אין סברא לומר בעבור שאחרים רואים אותו שיהא סומא חייב והלילה פטור, אדרבא איפכא מסתברא, שבלילה יכול לראותה ע"י נר והנה קיים "וראיתם אותו", אבל סומא גם בנר אינו רואה. ומשום דאחרים רואין אותו מה הנאה ותועלת לו, וכי יפטור עצמו מראיית חבירו וכו'. עכ"ל.