בגליון תשע העיר הרב י. מ. ע"ז שאדה"ז מבאר בתניא פ"ה את היחוד הנפלא הנפעל בהשגת התורה ששכל האדם מקיף את רצונו וחכמתו של הקב"ה וגם מוקף ומלובש בהם ו"הוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה כו' וזאת מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות".

וממשיך שם, וידועה הקושיא בזה, שהרי גם בשאר החכמות השכל מקיף את המושכל וגם השכל מלובש בו. וכ"ק רבינו נותן מקום לקושיא זו (בשיחה שאינה מוגה הנדפסת בתניא עם לקוטי פירושים), ומתרצה בכמה אופנים יעו"ש.

והקשו בזה (בכרם חב"ד) שהרי כוונתו של רבינו בתניא* היא להורות את העילוי שבהתאחדות השכל עם המושכל (כל שכל שיהיה) ומזה מסתעפת מעלת התורה על כל המצוות מעשיות, ואינו בא בכלל להפליא את מעלת התורה על מעלת שאר השכליים (וכן משמע גם באותה שיחה, לפני שמתרץ באופן נוסף). עכ"ל שם.

ומחזק את שאלתו ע"י הבאת אגרת מהריי"ץ (אג"ק חי"ד, קכב) שחכמת התורה שוה הוא לכל שאר החכמות בענין היחוד.

ולכאו' מה מועיל לו מהאגרת דהריי"ץ (אף שהריי"ץ מתייחס לסש"ב) הרי כ"ק אדמו"ר גופא אומר כך בהשיחה (לבאר יותר את הקושיא הידועה) דע"י הבנת דבר שכל פועל יחוד כח המשכיל, משכיל, מושכל, ביחוד גמור דכן הוא בכל דבר חכמה, וא"כ הי' לו להקשות אדברי כ"ק אדמו"ר גופא: שבהשאלה הידועה אומר שכל דבר חכמה שוה בענין היחוד ובהתירוץ אומר שיחוד התורה הוא יחוד נעלה יותר. ועוד, דמ"ש שבהשיחה מתורצת הקושיא הידועה ב"כמה אופנים", ועוד פעם כותב בסוגריים (מובא לעיל) לגבי הביאור דכרם חב"ד "וכן משמע גם באותה שיחה, לפני שמתרץ באופן נוסף", קשה דהרי אין שם אלא ביאור א', אלא כנראה למד שהקטע בהשיחה המתחילה "ולתוספת ביאור" (המבאר שגם בשאר החכמות נפעל יחוד כח המשכיל, משכיל, מושכל) היא ביאור (ראשון, והביאור דחכמת התורה הוא יחוד נעלה יותר היא ביאור שני), ובאמת אינה אלא תוספת ביאור להקושיא הידועה.

ועל עצם שאלתו, שהיתכן שכ"ק אדמו"ר נתן מקום להקושיא הידועה, בפשטות כוונתו, דכיון דביאר בהשיחה באופן אחר – שחכמת התורה נעלה יותר באופן היחוד, ולא הזכיר הביאור הפשוט (הנמצא בלשונו של אדה"ז כדלעיל) דכרם חב"ד, הרי משמע שנתן מקום להקושיא (אע"פ שבפ"ה תניא אין שום שייכות לשאר החכמות ומאן דכר שמיה). לכאו' לא קשה, דאם באמת יש מעלה בהיחוד דתורה על היחוד דשאר חכמות, יש מקום להביא את זה (בפי' התניא) עכ"פ לביאור נוסף*, ובודאי לא ידייק דמזה שלא הזכיר כ"ק אדמו"ר הביאור העיקרי (או עד"ז), משמע דנתן לו מקום יותר מביאור שני גרידא, דהרי ענינו של השיחה היא לא לבאר פ"ה תניא אלא ענינו של חנוכה – שמן – חכמה: תכלית הטהרה, והביאור השני היה נוגע לכללות הביאור שם כמו שממשיך בהשיחה דבתורה גופא היחוד הנפעל ע"י פנימיות התורה היא יחוד נעלה יותר מהיחוד דחיצוניות התורה.

*) כלשונו בתניא שם (מיד אחרי שמבאר מעלתו של ת"ת שהוא יחוד נפלא וכו') "וזאת מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות".

*) ולכן בהשאלה משמע שכל החכמות שוים בענין היחוד. ובהתירוץ – שיש מעלה בחכמת התורה. (וראה לקוטי ביאורים ר"י קארף, ביאורי הרנ"ג, וביאורי רנ"נ).