בתו"א פ' וישלח (כה, ג): כל התפלות בכלל נק' בשם מנחה. עכ"ל. ועד"ז הוא בב' ההנחות ממאמר זה אשר בסה"מ תקס"ה (עמ' ס), וכן בד"ה זה שבס' תורת-חיים פ' וישלח (מז, א: כללות כל התפילות דכל יום ותפילות השבת ומוספים נק' כולם בשם מנחה).

ובמ"מ לכל הנ"ל לא צויין מקור לדברים אלו (על התיבות "שהי' קרבן מנחה" דלעיל מיני' נסמן במ"מ לתו"א לירושלמי מגילה פ"א הי"א, ואיני יודע למה הכוונה).

וראה בפי' הרמב"ן בפ' קרח (טז, טו): כל הקרבנות גם התפילה יקראו מנחה בכתוב. עכ"ל. וצ"ע היכן נקראת התפילה "מנחה" בכתוב (במהדורת שעוועל צויין לס' השרשים לרד"ק בשורש "מנח'", אך שם מדובר רק בתפילת המנחה לעת ערב).

ובתו"א שם בפנים נאמר [בהגהת אדמו"ר הצ"צ]: "ועיין בתשו' אמונת שמואל סי' כ'", וגם שם לא מדובר אלא בתמיד של בין הערביים ובתפילת המנחה. וצ"ע.

בתו"א פ' וישב (כט, א): ונדב ואביהוא היו נפש רוח של יוסף, ואנחנו טמאים לנפש אדם זה אביהוא, אבל נדב היה מבחי' רוח ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל, ועליו נאמר ורוח נדיבה תסמכני. עכ"ל.

ובמ"מ ל"ואנחנו טמאים לנפש אדם זה אביהוא" ציינו לגמ' סוכה (כה, ב), אבל שם מיירי בנדב ובאביהוא, ולא באביהוא לבד כמ"ש בתו"א.

ומקורו טהור בלקו"ת להאריז"ל פ' וארא: וממנו [=מיוסף] יצא נדב הבכור בחי' רוח יוסף, ואביהוא בבחי' נפש. וזהו אנחנו טמאים לנפש אדם ולא לנפשות אדם, כי נדב בחי' רוח הי' ולא שרתה בו טומאה . . . וז"ש דוד ורוח נדיבה תסמכני, שאל רוח של נדב וכו'.

ועד"ז הוא בשער הגלגולים (הקדמה לג) ובס' הליקוטים (ס' שופטים סי' ה), אך שניהם לא נדפסו עדיין בזמן אדמו"ר הזקן נ"ע.

ולכאו' יש להעיר מהמבואר בשער הפסוקים (פ' בהעלותך) עה"פ ויאמרו האנשים גו' אנחנו טמאים לנפש אדם, שנדב ואביהוא נק' שניהם נפש אדם (ושם הכוונה לנפשו של אדה"ר).

ובס' עמק המלך (צז, ד) נתבאר שנדב הי' מבחי' נפש, ואביהוא מבחי' הרוח ולא שייכא בי' טומאה (והוא להיפך מהמבואר לעיל).

בתו"א פ' ויגש (מד, ג): וכמארז"ל מה הגן צריך לעדור ולהשקות ולזמור. עכ"ל. ובמ"מ לא צויין מקור למארז"ל זה.

והוא בזוה"ק פ' שמות (ד, א) עה"פ גן נעול אחותי כלה: א"ר אלעזר מה הגן הזה צריך לשמור לעדור ולהשקות ולזמור, כך כנס"י צריכה לעדור ולשמור ולהשקות ולזמור (וכבר נסמן במ"מ לסה"מ תקס"ה עמ' קצח).

הרמ"א פוסק בסי' תרפב דאם שכח לומר על הנסים בבהמ"ז, כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית וכו'. והתבואות שור הקשה ע"ז דאין להתפלל על הנס כדמוכח מגמ' (ברכות ס, א) היתה אשתו מעוברת ואומר יה"ר שתלד אשתי זכר הר"ז תפלת שוא. ופריך מהא דכתיב ואחר ילדה בת ושמה דינה, שדנה דין בעצמה וכו' מיד נהפכה לבת, ומשני אין מזכירין מעשה נסים. ואי נימא דמותר להתפלל על הנס עדיין תיקשי אמאי הוי תפלת שווא, הרי יכול להתפלל שתלד זכר בדרך נס, ומוכרח מזה דאין מתפללין על הנס, יעויי"ש מה שתירץ.

והעירני ח"א מדברי הרמב"ן בפ' וירא עה"פ "ותכחש שרה", דהאיך לא האמינה שרה מה שאמר ה' לנביא, וגם לא האמינה לדברי מלאכי אלקים? ומת' דשרה לא ידעה שהג' אנשים הם מלאכים וחשבה שהם ערביים, רק אברהם הכיר בהם, ולכן צחקה והקב"ה האשים אותה דראוי לה שתאמין "או שתאמר אמן כן יעשה ה'", יעוי"ש.

ולכאו' מה התביעה לשרה שתאמר אמן כן יעשה ה', הא אין מתפללין על מעשה נסים? ברם אם נאמר ששרה דוקא בשביל גודל צדקתה ומדריגתה היתה צריכה להאמין גם במעשה נסים לק"מ (וכעין דברי הגמ' הנ"ל דאין מזכירין מעשה נסים), אבל לאנשים כערכנו י"ל דאיה"נ דאין מתפללין על מעשה נסים.

ואולי י"ל בזה באו"א דיש לחלק בין ברכה לתפילה, דאיה"נ דאין מתפללין על נס אבל בדרך ברכה מותר, ולכן היה תביעה על שרה שתאמר אמן כן יעשה ה', היינו בדרך ברכה עכ"פ תסכים לזה.

וביאור החילוק בין ברכה לתפלה יובן עפ"י המבואר בדא"ח בכ"מ (ראה בסה"מ מלוקט ח"ו בהמאמר די"ט כסלו) דענין התפילה היא שממשיכין רצון חדש וכנוסח יה"ר שמחדשין רצון חדש שלא היה לפנ"ז בהמקור, משא"כ בברכה ממשיכין רק מה שיש כבר בהמקור דברכה היא מלשון המשכה עיי"ש באורך.

והנה הא דאין מתפללין על הנס הוא משום דעי"ז מנכין לו מזכיותיו כמבואר בשבת דף לב, דכיון דמשנים בעבורו מעשה בראשית יש דין ע"ז אם הוא ראוי לזה. ולפ"ז י"ל דכ"ז היא רק בתפלה כיון דע"י התפלה ממשיכין רצון חדש, ובזה גופא יש סדר, דתפלה ממשיך רצון חדש אבל רק עפ"י טבע ולא ענין של נסים דע"ז גופא יש סדר למעלה, דהיינו על המשכת רצון חדש יש ג"כ סדר המשכה משא"כ בברכה כיון דבין כך אין ממשיכין רק מה שיש בהמקור, אזי פשיטא דע"י הברכה לא יומשך ענין של נס כיון שהיא למעלה מסדר השתלשלות (וראה בסה"מ מלוקט ח"ד בהמאמר דאחש"פ). וע"י הברכה אינו מעורר רצון חדש, וזהו התביעה על שרה שעכ"פ תאמין בזה ותאמר אמן, משא"כ לתקן נוסח של הרחמן שיעשה נסים ונפלאות, זהו גדר של תפלה ואין מתפללין על מעשה נסים.

ובאו"א י"ל עפ"י תירוצו של הישועות יעקב ליישב דעת הרמ"א עפי"ד המדרש (בראשית טו, א) שאמר הקב"ה לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו', ובמדרש הכל יודעין שאנכי מגן לך דבגמ' (שבת לב) מבואר דאם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, אמנם כשהנס מפורסם לכל ועי"ז נעשה קידוש ה', הרי אדרבה ניתוסף לו זכות חדש בשביל קידוש ה'.

וזהו שאמר אל תירא אברם משום ניכוי הזכיות שע"י הנסים, אנכי מגן לך דהרבה יודעים שאנכי מגן לך ויהי' קידוש ה' ולא ינוכה כלום משכרך, וא"ש פסק הרמ"א דעל נסים גלויים מותר להתפלל דעי"ז נעשה קידוש ה'.

ולפ"ז יש לומר דגם בשרה מותר להתפלל על נס כיון שעפ"י דרך הטבע היתה עקרה והיתה זקנה וא"א לה להוליד, וע"י הנס יהי' קידוש ה' ושפיר מותר להתפלל. (וראה יבמות סד, ב).