א. בגליון כ"א (תשעט) ע' 35, מביא הרב מרדכי פרקש, מקור לדברי הרמב"ם גבי שבועת שוא (הל' שבועות פ"א ה"ז): "רביעית - שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון: שנשבע שלא יישן שלשה ימים ולילה ויום רצופים או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה", מגמ' יומא ד' ע"א "תניא כוותי'ה דריש לקיש משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה שנאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני וכו' רבי נתן אומר לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתי'ה שבמעיו לשומו במלאכי השרת", וברש"י "שבששה ימים הללו (מר"ח עד יום מ"ת, ובשביעי בסיון קבלום) נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמלאכי השרת", והוא מספר "לפלגות ראובן" ח"ב עמ' ה' (להגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל גאב"ד ירושלים) דכתב "ולענ"ד זהו המקור לזה, שבמשה ע"י שישב כך ז' ימים נתמרק האוכל והשתי'ה".

ומעיר על מה שבספר "מראי מקומות לספר משנה תורה" ציינו ל"שבועות כה,א, ירושלמי נדרים פ"ב ה"א, וראה יבמות קכא,ב", דבמס' שבועות ויבמות לא נזכר רק השבועה שלא יישן ג' ימים, ובירושלמי שם: "שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים וכו'", ובמראה הפנים שם הביא דעת הרמב"ם: "שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים", וכ' "וצ"ל דגירסא אחרת היתה לו כאן", הרי שאין מקור ברור לדעת הרמב"ם גבי שבועה שלא יטעום ז' ימים, דהמקור היחידי הוא הירושלמי, ושם הל' הוא "ג' ימים", אלא אם נאמר דהרמב"ם גרס בירושלמי "ז' ימים" ולא "ג' ימים", ועל כן ניחא לי'ה לחפש מקור אחר לדברי הרמב"ם.

ב. והנה כבר עמדו בזה במהדורת רמב"ם לעם, דבפ"א ה"ז, הערה לח כתבו: בירושלמי נדרים פ"ב ה"א שנינו: "שבועה שלא אוכל שלשה ימים", אולם כבר הגי'ה ה"שירי קרבן" שצ"ל: "שבעה ימים", וכן מוכיח ה"מעשה רוקח", שמקרא מפורש הוא (אסתר ד', טז) "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום", "ובודאי רבינו שהי' רופא מובהק, חכמתו עמדה לו בדבר זה".

ובפ"ה ה"כ, כ' הרמב"ם "נשבע שלא יישן שלשת ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה, שהיא שבועת שוא - אין אומרים יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן, אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה", ובהערה פט: כבר העירונו למעלה שבתלמוד בבלי אין זכר לזמן תענית של שבעת ימים, כי בשבועות כה. אינו מוזכר אלא: שלא יישן שלשה ימים - הרי זו שבועות שוא, ובירושלמי נדרים פ"ב ה"א אמרו: "שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקים אותו", הרי שסובר הירושלמי, שיתכן לאדם להתקיים אפילו כשלא יאכל שלשה ימים, ולפיכך אין זו שבועת שוא אלא שבועת בטוי, ומקרא מסייעו (אסתר ד,טז): "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום" (אמנם בילקוט שם שאלו: "ואיך היו צמים שלשה ימים… ולא היו מתים? אלא שהיו מפסיקים מבעוד יום" שהפסיקו התענית לפני תום יום שלישי, אולם הירושלמי כנראה חולק על זה), ועינינו רואות, שאנשים יכולים להתענות משבת לשבת, ולפיכך דקדק רבינו לכתוב: "שלא יאכל כלום שבעת ימים", שידע רבינו מחכמת הרפואה, שהנשבע לא לאכול בזמן ארוך זה אינו יכול להתקיים עוד, נמצאת שבועתו שבועת-שוא ומשעת שבועה יצאה לשקר, ולפיכך לוקה מיד, ויאכל בכל עת שירצה, ואינו חייב לשמור על שבועתו כי אין זו שבועת בטוי כלל" (כן כתב ב"מרכבת המשנה").

והנה גם המקור שהביא מגמ' יומא ד' ע"א בשם ה"לפלגות ראובן", כבר קדם לו הגאון ה"אור שמח" הל' שבועות פ"ה ה"כ, וז"ל "ושיעור שבעה ימים נראה רמז מיומא (דף ד' ע"ב) למרק אכילה ושתי'ה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת יעו"ש", והובא גם ברמב"ם לעם שם וכך הובאו הדברים שם: וב"אור שמח" מביא רמז לדעת רבינו מדברי התלמוד (יומא ד:) על הפסוק (שמות כד, טו) "ויעל משה אל ההר… ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי" - רבי נתן אומר לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתי'ה שבמעיו לשומו במלאכי השרת, הרי שזהו הזמן המעכל את כל מה שבמעיו, והכח האנושי פוסק מלפעול בו, אם לא שיזכה לדרגת מלאכי השרת".

ג. ברם ב"תשובות וביאורים" - כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו - סי' ד' (תשובות וביאורים בשו"ע סי' קנה, ע' 275). ענין חזרת משניות בע"פ, ע"פ נגלה, אות א - ערך האויר וטהרתו: כתב וזלה"ק:

"קיום הגוף וחבורו עם הנפש, אשר אז האדם חי הוא, תלוי - ע"פ רצון המפליא לעשות שהוא המקשר נשמה וגוף - בשתים: בדם, הנעשה מהמאכלים ומשקים שאכל ושתה, ובאויר אשר האדם נושם, וכידוע אשר זהו תפקיד הסימנים - הושט והקנה.

והנה אף ששניהם - אויר ואכילה ושתי'ה - מוכרחים לחיי האדם, בכ"ז חלוקים הם בזה אשר האכו"ש הם רק בזמנים ידועים,

- ואמרז"ל (יומא עה,ב) בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולין שמנקרים באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה, וברמב"ם (הל' דעות רפ"ד) לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא -

משא"כ הנשימה שהיא תמידית (ע"ד הרגיל), עד שארז"ל אשר עד שבעת ימים אפשר שיהי' אדם בלא אכו"ש (רמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"כ) אבל בלא נשימה הנה לשעה קלה מת הוא".

והנה בהערה 1) שם מבואר חילוק נפלא בין שינה לאכו"ש (שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, נשבע שלא יאכל ז' ימים מלקין אותו ואוכל), דבשינה אין הטעם משום דבזה תלוי חיות האדם אלא דבטבע האדם אשר, במשך ג' ימים, על כרחו יישן ואינו מדבר בתנאי חייו, אבל באכילה הטעם הוא מפני שימות אם לא יאכל (ועיין ר"ן שבועות פ"ג) ולא מפני שעל כרחו יאכל, כמובן.

ומבאר כ"ק אדמו"ר - ד"בחילוק זה יש להסביר דעת הירושלמי (הובא בכס"מ הל' שבועות פ"ה ה"כ) דבשבועה שלא אוכל ז' (מ"ש בכס"מ ג' - הוא ט"ס וצ"ל ז', וכבר העיר ע"ז במנ"ח מצוה ל'). (וז"ל המנח"ח: "ומ"ש הכ"מ בשם הירושלמי בנשבע שלא יאכל ג' ימים, בודאי ט"ס היא, כי ג' ימים ודאי יוכל להתענות והחוש על זה וצ"ל ז' ימים כמבואר בר"מ, והכ"מ לא הראה מקורו אך מי כמוהו חכם בחכמת הטבע בודאי ידע דא"א שיחי' ז' ימים בלא אכילה") ימים אינו אוכל לאלתר, ועל כרחך לומר דס"ל להירושלמי דחלה השבועה ודלא כמו בשינה, אף שגם באכילה הרי נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו (עיי"ש בכס"מ), והסברא בזה היא, דבשבועה שלא אישן ג' ימים אי האפשריות היא בשינה גופא, משא"כ באכילה".

ונמצא ברור דכ"ק אדמו"ר ס"ל דהגירסא בירושלמי הוא "ז' ימים" ולא "ג' ימים", הרי שהירושלמי יכול לשמש מקור נאמן לדברי הרמב"ם "שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים", אלא דהרמב"ם לא ס"ל כהירושלמי.

ומה שהביאו מקור להירושלמי מן הכתוב באסתר "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום", והביאור שביארו בדעת הירושלמי, הוא דוקא להגירסא ג' ימים, אבל לגירסא ז' ימים, אין ביאור לדעת הירושלמי אלא לפי ביאורו של כ"ק אדמו"ר.

ד. והנה הרמז והמקור שהביאו ה "אור שמח" וה"לפלגות ראובן" מגמ' יומא ד' ע"א, הנה כ"ק אדמו"ר דחה זה, בהערה 4 שם, וזלה"ק: שבעת ימים: " בס' אור שמח הראה רמז לזה מיומא (ד, ב) למרק אכו"ש שבמעיו לשומו כמלאכי השרת - והוא תמוה שהרי שם היתה פרישה של ששה ימים ולא שבעה כמש"נ (שמות כד, לז), וכמרז"ל (שם ג, ב) זה בנה אב כו' טעון פרישת שש".