הרמב"ם בהל' חנוכה פ"ג ה"ה כתב "אע"פ שקריאת ההלל מצוה מד"ס, מברך עליו אק"ב וציוונו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב".

וצ"ב מדוע הביא הרמב"ם ראי' דמברך על הלל ממגילה ועירוב ולא מנר חנוכה דאיירי בפרק זה, ובהלכה הקודמת פסק "ונרות חנוכה הוי מד"ס ומברך עליו",

ומדוע הי' צריך להביא דוגמא ממקום אחר (וכבר העירו בזה מפרשי הרמב"ם).

ואולי אפשר ליישב שיטת הרמב"ם עפ"י הא דחידש היעב"ץ במור וקציעה הל' חנוכה סי' תרעב*, דאע"פ דברכת המצות אינן מעכבות מ"מ בנר חנוכה הברכה מעכבת משום דבשאר מצות הברכה אינה פרט בקיום המצוה, אבל בנר חנוכה הברכה היא חלק מקיום המצוה, דאם אינו מברך הרואה אומר לצרכו הוא מדליק וחסר בתוכן מצות נר חנוכה "פרסומי ניסא" [ע"ד הדין (או"ח סי' תרעב סעי' א) "הדליקה בפנים והוציאה לחוץ" דלא יצא משום דהרואה אומר לצרכו הוא מדליק. וראה ברעק"א שם דכתב דלא רק משום מראית עין היא אלא דאין כאן קיום מצות נר חנוכה "פרסומי ניסא", דהרואה סובר לצרכו היא, והוי חסרון בגוף המצוה].

וכיון דהוי פרט בפרסומי ניסא לכן מעכבת, ואינו יוצא מצות נר חנוכה אם הדליק בלא ברכה.

[ועפי"ז מיישב שיטת הטור והמחבר דכתבו דגם בספק דינא אם יש חיוב הדלקה מברך מספק, עיי"ש].

והנה עפי"ז יש לבאר שיטת הרמב"ם דמנר חנוכה אין להוכיח דמברך על מצות דרבנן, שהרי בחנוכה יש לומר דהברכה היא לצורך קיום המצוה כנ"ל, משא"כ בהלל.

ולכן כתב הרמב"ם להוכיח ממגילה ועירוב, דהתם אף שהברכה אינה פרט בקיום המצוה מ"מ מברך עלי' אף שהיא מדרבנן וכמו"כ מברך על הלל.