ברמב"ם הל' ממרים פ"ג ה"ה מבאר ש"זקן ממרא" הוא - שיחלוק על בי"ד בדבר ששגגתו חטאת וזדונו כרת (או בתפילין כו').

ובפרק ד ה"ב מאריך לבאר שלא רק כשחלק על דבר שהוא שגגתו חטאת, אלא אפי' אם חלק בדבר המביא לידי דבר ששגגתו חטאת אחר כמה דברים, ג"כ חייב מיתה. כגון: נחלקו בלקט, שכחה וכיו"ב - אם זה לעניים או לבעה"ב, חייב. שהרי לדברי האומר שהוא "לבעל הבית" הרי"ז גזל ביד עני, ואם קדש בו אשה, אינה מקודשת; ולזה האומר "לעני", הרי קידושיו קידושין. אבל בשאר מצוות (חוץ מתפילין, עיי"ש), כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר כשר וזה אומר פסול הרי"ז פטור.

ולכאו' צ"ע שהרי גם בשאר מצוות נמצא מביא ל"שגגתו חטאת כו'", דאמרי' בהגוזל עצים (צו, א) גבי מהו שינוי בחפץ שיקנהו הגנב בשינוי זה: "בעי ר"פ גזל לולב ונחלקה התיומת (שני עלים עליונים אמצעים ששם כלה השדרה, לפירש"י. ולפירוש הרמב"ם היינו שחלק כל עלה לשניים*) מהו" - האם קני בשינוי זה, ומסיק דמשום דאמרי' דאם נחלקה התיומת פסולה לברך עליה, לכן כיון דלענין פסול מפסלא לענין מקנה נמי שינוי הוא וקנה.

הרי, שאם נחלקו בדין "נחלקה התיומת" - דין מדיני לולב, יבוא לדבר ששגגתו חטאת. שהרי לדברי האומר כשרה - אם קדש בה אשה עדיין לא קנה הלולב והמקדש בו אינה מקודשת; ולדברי האומר פסולה - אם קידש בה אשה כבר קנה הלולב וה"ה מקודשת. וצ"ע.

*) כן כתב ה"בדק הבית" הובא בב"י חו"מ סוף סי' שס לבאר הא דהשמיט הרמב"ם דין זה בהל' גזילה, שהוא מפרש "נחלקה התיומת" דהיינו "הוצי ועבדינהו חופיא" (=עלים, ועשאם מטאטא - שהפריד כל עלה לשנים). ולא הבנתי, שהרי בעיית ר"פ הובא בגמ' אחרי דין "הוצי ועבדינהו חופיא", (ובפרט לפי הגירסאות, שבשניהם - בעל המימרא הוא ר"פ). וראה בפסקי הרי"ד שמפרש "תיומת" כפירוש הנ"ל, ועכ"ז הביא ג"כ דין נחלקה התיומת וכו'.