א. נביא שקר או לע"ז האם צריך התראה ועדים

רמב"ם ה' עבודה זרה פ"ה ה"ו "נביא המתנבא בשם עבודה זרה... שמצוה לעשות כך וכך... אפילו כיון את ההלכה... אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק...".

בענין התראה זו שאינו אלא על דיבור כבר שקו"ט מנחת חינוך מצוה כו אות ו ומצוה תקיז אות ג.

ויש לי בזה צ"ע מטעם אחר. הרי בה"ג נאמר "ואין המסית צריך התראה", וא"כ המתנבא בשם ע"ז לעבדו האם צריך התראה או לא? כאן שהרמב"ם כותב שצריך התראה הרי י"ל שזה רק במקרה שלא ניבא לעבוד ע"ז אלא לעשות דברים בלי קשר לעבודת ע"ז.

ולהעיר שלעיל בה' יסודי התורה פרק ט' לא הזכיר הרמב"ם התראה לנביא שקר למרות ש"מיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו" (שם ה"א), ולכאורה משמע שנביא שקר אין צריך התראה.

גם בהקדמה לפיה"מ (מהדורת קאפח ע' ג סוף טור ב) הוא אומר על הנביא לע"ז שרק אחרי ש"נתקיימה עליו העדות כפי דין תורה [ר"ל עדים כשרים והתראה. קאפח הערה 63] הרי דינו שיומת בחנק" אבל שם בהמשך (ע' ד טור ב) במתנבא בשם ה' לשנות דברים בתורה הוא אומר "וכיון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה' ויחס לו מה שלא אמר לו - נתחייב מיתה", הרי שלא הזכיר כאן התראה. ועצ"ע שהרי בטוח שהוא צריך לפחות עדים כשרים, וכי ימיתו אותו בלי עדים?

ולכאורה מה שהוסיף קאפח גם את המלה "והתראה" הרי זו טעות, שהרי "אין המסית צריך התראה" כנ"ל.

ב. הדיוט המנבא

הר"מ שטרנבוך ב'דעת ומחשבה' כאן כותב בפשטות "ונראה עוד שאפילו אינו מוחזק לנביא את מתנבא בשם ע"ז חייב ולאו דוקא נקט נביא ממש".

אבל ראה במנחת חינוך מצוה תקיז סק"ד ומצוה תקיח סק"ד שלא ככה. ולכאורה צ"ע שהרי ב'דעת ומחשבה' מביא ראיה נכונה מלשון הרמב"ם בספר המצות ל"ת כו "האזהרה שהוזהר האדם מלהתנבא בשמה", שכתב שהאזהרה הוא ל"האדם" ולאו דוקא לנביא.

ואולי י"ל לכשנדייק קצת בלשונות הרמב"ם שם. שבכל המצות שנוהג בכל אדם הוא כותב בלשון כללי "האזהרה שהוזהרנו", וכאן הוא שינה לכתוב "האזהרה שהוזהר האדם" (ושינוי זה נמצא גם במקור הערבי המופיע במהדורת קאפח האחרונה. וראה הערה 10 במהדורת העליר). ואולי כוונת הרמב"ם ב"האדם" למובחר שבאדם והוא הנביא.

ג. "מפני מעלתו"

שם ה"ט "כל המונע עצמו מהריגת נביא שקר מפני מעלתו... הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר [פ' שופטים יח, כב]... לא תגור ממנו".

ומעיר ע"ז הר"מ שטרנבוך ב'דעת ומחשבה' "לא נתברר לי מנלן ולמה האסור רק כשמנע מפני מעלתו והלוא אפילו נמנע מטעם אחר גם כן עוברים."

והתירוץ מובן מאליו: פשטא דקרא "לא תגורו" פירושו שאינו הורגו מפני הפחד!

וראה מש"כ ב'הערות וביאורים' גליון שלב ע' לט-מ.

ד. איסור הזכרת שם ע"ז

שם ה"י "הנודר בשם עבודה זרה והנשבע בה לוקה, שנאמר [משפטים כג, יג] ושם אלהים אחרים לא תזכירו... ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה אסור, שנאמר לא תזכירו".

והעיר ב'דעת ומחשבה' על סוף דברי הרמב"ם "לא נתברר מקורו... להזכיר השם לבד לא מצאתי המקור".

וי"ל בפשטות: מקורו פשטות הקרא! ובזה מדויק גם לשון הרמב"ם שבסוף ההלכה מצטט עוד פעם וכותב "שנאמר לא תזכירו", והרי כבר העתיקו בתחילת ההלכה. אבל כוונת הרמב"ם כאן להצביע על מקור ההלכה הפרטי הזאת, נוסף על כללות ההלכה. וראה 'עבודת המלך' כאן. [וידוע הדיון האם אפשר לחדש הלכות מפסוק גם באם אינו מבואר בתלמוד. וראה 'שיחות קודש' תשכ"ח ח"ב ע' 59 מוכיח כ"ק אדמו"ר זי"ע שדעת אדה"ז היה שאפשר.]

שוב ראיתי ברמב"ם ספר המדע מהדורת מוסד הרב קוק (ירושלים תשכ"ד) שמציין לשאילתות סי' נב [נח לפי מהדורת מירסקי] ששם ג"כ נאמר: "ואסור לאדכורי שמא דע"ז, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו". הרי לפנינו שאין זה חידושו של הרמב"ם.

ולפלא מש"כ בהעמק שאלה שם שלשיטת הרמב"ם "בלי ענין שרי להזכירה גם בלי כנוי שמה", ולכאורה נעלמו ממנו דברי הרמב"ם המפורשים כאן.

בספר 'מראי מקומות לספר משנה תורה' לא ציינו מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל, למרות שב'מילואים לספר מראי מקומות' ציינו לשאילתות בנוגע לפרט אחר.